בפני סגן הנשיא כב' השופט יואל
צור
תאריך: 2.7.07
מדינת ישראל
ע"י עו"ד דן אלדד
המאשימה
נ
ג ד
מרדכי ואנונו
ע"י עו"ד אביגדור פלדמן ומיכאל
ספרד
הנאשם
ג ז ר ד י
ן
1.
הנאשם הורשע ב- 14 עבירות של הפרת
"צו צמצום והשגחה" לפי
תקנה 109 (2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 בצירוף תקנה 69(א) לתקנות אלו,
ובעבירת ניסיון לעבור עבירה ע"פ הסעיף הנ"ל בצירוף סעיפים 25 ו-34ד'
לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2.
סעיף 7 לצו האלוף, שבהכרעת הדין קבעתי
שהופר ע"י הנאשם ב-14 מקרים,
קובע כך: "למר ואנונו אסור, ללא קבלת אישור מראש, בכתב, לקיים
קשרים או להחליף ידיעות בכל דרך שהיא עם אזרחים או תושבים זרים. בנוסף אסור לו
להשתתף בצ'טים באינטרנט". צויין בצו כי בכל מקרה שבו יהיה לנאשם ספק באשר
למגבלות שהוטלו עליו בצו, חובה עליו לפנות בעניין זה למפקד תחנת המשטרה הסמוכה
למקום מגוריו, לצורך קבלת הבהרות.
צו זה הוארך כמה פעמים. מבחינת הזמן ההתפרסות של העבירות המיוחסות (בכל
הקשור להפרת הוראת סעיף 7 לצו) היא מ-22.5.04 ועד 10.1.05. עבירת הניסיון (שמיוחסת
לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום) היא מ-24.12.04 בה מיוחס לנאשם ניסיון לעזוב את איזור
ירושלים ואת שטח המדינה כשייעדו הוא העיר בית לחם שבשטחי המועצה הפלסטינית.
3.
יצויין כי לפני פרסום הצו נמסרה לנאשם
הודעה על הכוונה להוציאו. ביום 18.4.04 שלח ב"כ הנאשם לאלוף מכתב השגות כנגד
הכוונה למתן הצו. ביום 19.4.04 שלח האלוף מכתב תשובה להשגות כנגד הצו. בסעיף 31
למכתב התשובה, הבהיר האלוף שכל אימת שהנאשם ירצה לקיים קשרים עם אדם שהנאשם אינו
יודע את אזרחותו בוודאות, או בכל מצב שבו ינסה אדם כלשהו שאינו מוכר לנאשם ליצור
עימו קשרים, עליו לברר תחילה את זהותו באופן פוזיטיבי באמצעות שאלות הבהרה
אינפורמטיביות ראשוניות. במכתב הוסבר שאם יפנה לנאשם אדם בשפה זרה, צריך הדבר
להעלות אצל הנאשם את החשד שהפונה הוא אזרח זר[1].
חובת בירור זו נובעת גם מהצו עצמו הקובע ש"בכל עת שבה יהיה למר ואנונו ספק
באשר למגבלות המוטלות עליו, חובה עליו לפנות למפקד תחנת המשטרה הסמוכה למקום
מגוריו לצורך קבלת הבהרות".
4.
כפי שציינתי בהכרעת הדין[2]
, האלוף נווה הבהיר בעדותו בביהמ"ש שגם אם יש "שטח אפור" כלשהו,
הנאשם יכול לבדוק מראש שטח זה ולא בדיעבד[3]
. בדיקה אשר כזו, לא נעשתה ע"י הנאשם במקרים נשוא כתב האישום[4].
בבג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח'[5]
קבעה כב' הנשיאה השופטת ביניש (בהסכמת השופטים גרוניס וחשין) " אין
מדובר במניעת פגישה עם זרים באופן גורף, אלא על הודעה מראש על רשימת האנשים שהעותר
עומד להיפגש עימם..... במגבלות אלה יש ללא ספק הכבדה רבה, אולם הן אינן עולות כדי
שלילת אפשרות המפגש של העותר עם זרים וכל תכליתן לאפשר ביקורת וסינון לשם הגנה על
ביטחון המדינה. בנסיבות יוצאות הדופן של עניינו של העותר".
5.
צווי האלוף נבחנו ע"י ביהמ"ש
העליון כפי שציינתי בהרחבה בהכרעת הדין ב-3 עתירות לבג"צ ובכולן אישר ביהמ"ש העליון בהרכבים
שונים את תוקף הצו. המדובר הוא בפסקי הדין הבאים:
א. בג"צ 5211/04 מרדכי ואנונו ואח' נ' אלוף
פיקוד העורף ואח'[6]
ב. בג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף[7]
ג.
בג"צ 4624/06 מרדכי ואנונו נ' אלוף
פיקוד העורף גרשון יצחק ואח'[8]
אוסיף בהקשר זה ואצטט את אשר נקבע בע"פ
(י-ם) 69/96 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל[9],
באשר לחובתו של אדם שהוצאו כנגדו צווים לציית לאמור בהם; וכך נקבע באותו
פס"ד:
"הסדר הציבורי, ההיגיון, היציבות, הוודאות והתכלית החקיקתית
מחייבים כולם שבעניינים פליליים (ואיננו צריכים להחליט כאן מה יהיה המצב בהליכים
אזרחיים), יהיה קו מבחין ברור בין האסור והמותר. צו שהוצא ע"י מי שהורשה
והוסמך להוציאו, יש לקיימו כל עוד הוא קיים ולא בוטל על דרך של תקיפה ישירה. דומה
הדבר לצו שיפוטי ואפילו הוא פס"ד שניתן, שאם ניתן בסמכות יש לקיים אותו, כל
עוד הוא קיים. אפילו יבוטל פס"ד או הצו בערכאה גבוהה יותר, עדיין נושא מפר
הצו בכל התוצאות הנובעות מהפרתו בטרם בוטל (השווה א. הרנון, בזיון בימ"ש
ע"י אי ציות. תשכ"ה - הוצאת מפעל השכפול, ע' 298 עד 300, וראה במיוחד
הערת שולים 150 וכן ראה ע' 303 שם נאמר: 'אם מתן הצו היה מסור לשיקול דעתו של אותו
בימ"ש (לענייננו צו מינהלי של מפקד האזור), לא יינתן לסרבן לטעון כי אותו
שקול דעת הופעל שלא כהלכה)".
6.
כאן ייאמר שההגנה ניסתה לטעון שהנאשם פגע
אך ורק בערך המוגן של קיום צווי האלוף. ולא היא! המאשימה העמידה את הנאשם לדין לא
רק בגין עצם קיום המגע עם זרים (מבלי שהנאשם קיים את הפרוצדורה המקדמית של הודעה
וקבלת אישור לכך) אלא בגין קיום המגע עם זרים שלווה במסירת תוכן המתייחס לעבודת
הנאשם בקמ"ג, אודות מספר פצצות גרעיניות שיש לטענתו לישראל, וכיוצ"ב[10]. צו האלוף נשוא דיוננו הוא בבחינת צו הבא
לקדם פני סכנה עתידית. מעשיו של הנאשם אשר הובאו במפורט בהכרעת הדין ובהצהרותיו
שפורטו בהכרעת הדין מובילים למסקנה שישנה ודאות קרובה של אפשרות פגיעה בביטחון
המדינה. שפר גורלו של הנאשם בכך שהמדינה השתמשה באמצעי של "צו צמצום
והשגחה" שפגיעתו הרבה יותר קטנה ממעצר מינהלי, למשל[11].
7.
בבואי לגזור את דינו של הנאשם הנני מביא
בחשבון את השיקולים דלהלן:
א.
הנאשם דנן הועמד לדין והורשע במסגרת ת.פ.
461/86 בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירות של סיוע לאויב במלחמתו
בישראל, במסירת ידיעות סודיות בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ובאיסוף ידיעות סודיות
בכוונה האמורה, מעשים המהווים עבירות לפי סעיפים 99, 113(ב) ו-113(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בעקבות
הרשעתו בעבירות האמורות גזר עליו ביהמ"ש המחוזי (ביום 27.3.88) שמונה עשרה
שנות מאסר שמניינן מיום 7.10.86. ערעורו של הנאשם דנן בע"פ 172/88 ואנונו
נ' מ"י[12] על
הרשעתו וכנגד חומרת עונשו נדחה בביהמ"ש העליון.
ב.צו האלוף נווה שהוצא כנגד הנאשם והוארך
תוקפו מפעם לפעם איננו צו קל מבחינתו של הנאשם וזאת בנימת המעטה. זהו צו המגביל
ומצר את צעדיו ומצב כזה איננו קל אחרי 18 שנות מאסר שריצה הנאשם, כשמתוכן היה
בבידוד 11 וחצי שנים. יחד עם זאת מדובר בצו שנמצא מידתי והוא לתכלית ראויה.
בבג"צ 4624/06 קבעה כב' הנשיאה ביניש אך לפני מספר חודשים[13]
כדלהלן:
"המגבלות שהוטלו על העותר בשני הצווים הנדונים אכן פוגעות
בזכויותיו פגיעה מהותית ומשמעותית. מנגד, קיים השיקול הביטחוני שכן העותר העיד
בדבריו ובמעשיו על רצונו להמשיך ולמסור מידע ביטחוני רגיש ביותר הידוע לו. כאמור,
מהחומר שהובא בפנינו עלה כי רצונו של העותר לחשוף את המידע הסודי שמצוי אצלו תוך
פגיעה בביטחון המדינה, עומד בעינו, ולא חל בו כירסום. ".
ג. ב"כ הנאשם הפנה בטיעוניו לעונש לפסה"ד בע"מ (באר שבע)
1876/98 מרדכי ואנונו נ' מ"י[14]
שם מאוזכרת, בין היתר, חוות דעת שניתנה ע"י ד"ר בירגר מיום
27.1.98 בה נקבע שהנאשם "סובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית...אך למרות
המחלה נותר עם אינטלקט וזיכרון שמורים המאפשרים לו לבטא עצמו בבהירות".
בעניין זה לא נטענה ע"י ההגנה טענה בדבר חוסר אחריות לעבירות שהנאשם עבר.
אמנם לא הוגשה לי חוו"ד של ד"ר בירגר עצמה (והנני קורא אודותיה מכלי
שני- שהוא פסה"ד הנ"ל) ואף לא הוגשה לי חוו"ד עדכנית על מצבו הנפשי
של הנאשם, אך מאחר והמצב הוא כרוני, יש להביאו בחשבון במכלול השיקולים
לעניין עונשו של הנאשם[15].
ד.נטען ע"י ההגנה שהנאשם לא התראיין
מזה כמה חודשים וזה אינו דבר של מה בכך לגבי אדם כגון הנאשם .
ה.
כפי שצויין לעיל , ההתפרסות של העבירות
המיוחסות (בכל הקשור להפרת הוראת סעיף 7 לצו) היא מ-22.5.04 ועד 10.1.05. עבירת
הניסיון (שמיוחסת לנאשם בסעיף 32 לכתב האישום) היא מ-24.12.04 בה מיוחס לנאשם
ניסיון לעזוב את איזור ירושלים ואת שטח המדינה כשייעדו הוא העיר בית לחם שבשטחי
המועצה הפלסטינית.
ו. אין לפנינו מקרה של נאשם שטעה או התרשל או לא הבין את שנאמר בצו. הוא הבין
הבן היטב מה נאסר עליו. הוא אינו מסכים לאיסורים שבצו. הוא העמיד כמה פעמים את הצו
למבחן של ביהמ"ש העליון ופרט לשינוי קל באחד מהצווים המאריכים את תוקף הצו
המקורי[16]
ביהמ"ש העליון אישר את הצו כדרוש וכמידתי בנסיבות העניין. ביהמ"ש העליון
ציין בפסיקתו "בצדק טען
בא-כוח המשיבים, כי מחברותיו של העותר מעידות בעליל על כוונתו להביא, לאחר שחרורו
מן המאסר, לפרסומו של החומר. אין זאת אלא כי תיעד מזיכרונו את החומר הסודי מחשש
שיישכח, וככל הנראה גם כדי שיהיה לו מתוך מה לחזור ולשנן שוב ושוב את מה שהיטיב
לזכור, ותירגם את החומר לאנגלית כדי שיהיה מוכן בידו - ולמצער שגור על לשונו -
במטרה לתת לו פומבי אחרי שישוחרר מן המאסר[17]".
ז. למעשה באחת מחקירותיו הביע הנאשם את "האני מאמין" שלו ואת יחסו
לצו. להלן שתי שאלות שנשאל הנאשם והשיב עליהן בהקשר זה[18]:
"ש. בתאריך 20.10.04 קיבלת לידיך צו
נוסף מאלוף הפיקוד אשר בו,בין היתר, נאסר עליך ליצור קשר עם זרים למשך 6 חודשים
נוספים. מדוע, למרות צו זה, המשכת להפר את המגבלות שהוטלו עליך?
ת. כי אני חשבתי שאחרי 6 חודשים הם יפסיקו את ההגבלות והם לא הפסיקו.
ש. ומה הקשר לזה שהמשיכו את המגבלות, הרי
לא התייחסת למגבלות גם לפני כן?
ת.אני ממשיך להתייחס אליהן כלא חוקיות ולא
הגיוניות".
8.
בע"פ (מחוזי י-ם) 1175/97, 1185/97 איתמר
בן גביר נ' מ"י (וערעור שכנגד)[19]
הואשם בן גביר בהחזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור בניגוד לסעיף 4(ג) לפקודת
מניעת טרור, תש"ח-1948 ובהפרת הוראה חוקית בניגוד לסע' 287 לחוק העונשין,
התשל"ז-1977. באותו עניין היה מדובר בנאשם שהגיע כדין לדיון שהתנהל בעניינו
בבית משפט השלום בירושלים, אך עם תום הדיון לא חזר לביתו, אלא חבר לקבוצת ילדים
ונערים, שהשתייכו לקייטנה שהנאשם אירגן והוא ביקר עם הקבוצה במוזיאון "היכל
הגבורה" ונעצר אח"כ כשהרכב שבו היה הנאשם נסע בכביש עוקף בית לחם לכיוון
גוש עציון. על אותו נאשם היה תלוי
ועומד עונש של מאסר על תנאי באשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית. ביהמ"ש המחוזי
החליט בדיון הנ"ל להורות על הפעלת המאסר על תנאי (שבימ"ש השלום מצא
לנכון להאריכו מבלי שפירט את הנסיבות המיוחדות לכך שהמאסר על תנאי אינו מופעל).
באותו עניין ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי של 4 חודשים התלוי ועומד ולצידו הטיל 5 חודשי מאסר שמתוכם
חודשיים במצטבר למאסר ע"ת שהופעל ושלושה חודשים בחופף, כך שהנאשם היה אמור לרצות 6 חודשי מאסר
בפועל ולצידם הופעלה התחייבות ע"ס 2,500 ₪ שהיתה תלויה ועומדת. מקרהו של
הנאשם שלפנינו חמור הרבה יותר ממקרהו של בן גביר. מדובר ב-14 הפרות ועוד ניסיון
להפר את צווי האלוף. מדובר בנאשם שלא הביע כל חרטה על מעשיו . נתתי לנאשם הזדמנות
לומר את דברו בסיום משפטו והוא בחר שלא לומר דבר.
9.
בע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נ'
מדינת ישראל[20] כתב כב'
השופט אלון כדלהלן:
"קשה היא משימתו של בית המשפט בבואו להכריע אם פלוני חייב הוא או
פטור, אם אשם הוא או זכאי. אך לעניין הכרעה זו מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי
דינים ודקדוקיהם, שאותם הוא מיישם לעניין המסוים שבפניו. לא כן משסיים מלאכת
ההכרעה בעניין שבפלילים, ועלה בידו שיש להרשיע את הנאשם, ובא הוא לגזור את עונשו.
גזירת הדין, מידתה ושיעורה, קשים הם שבעתיים מהכרעת הדין,.... המחוקק קובע במסכת
דיניו את הגבול המירבי של העונש שעדיו ניתן להגיע בעבירה פלונית או אלמונית,
ומקביעה זו אין להסיק אלא מה מידת החומרה של אותה עבירה בעיני המחוקק; ..... אכן,
במסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר דרכי הענישה ומטרותיה, שעל השופט לשקלם בבואו
לגזור את הדין: את אופיה של העבירה ונסיבותיה; את עולמו של העבריין, עברו ועתידו;
את הצורך בהרתעתו של העבריין שהורשע ובהרתעתם של עבריינים בכוח; את מידת התגמול
ואת חובת השיקום; את תיקון היחיד ואת תקנתה של החברה. כל אלה השיקולים יפים ונוחים
הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם מהותם וטיבם
אין בהם אלא משום הכוונה כללית לשופט בעשותו במלאכת הענישה, ואין בהם אלא משום
נקודות מוצא בלבד. ומובן ואין צריך לומר ששיקולים אלה, לעתים רחוקות עולים הם בקנה
אחד, ולעתים קרובות נוגדים הם זה לזה. זיווגם של שיקולים אלה והאיזון ביניהם, קשים
הם כקריעת ים סוף, ויישומם להלכה ולמעשה במקרה המסוים שלפני השופט מסור הוא
לחכמתו, ללבו ולמצפונו".
באותו כיוון
אציין את דברי השופט ח. כהן,ז"ל[21],
שכתב כדלהלן:
"שיקול
הדעת שהמחוקק מעניק לשופט לעניין מידת העונש, אף שיקול-דעת לעניין מטרות הענישה
במשמע. הלכה למעשה השופט שוקל, במודע או בתת- מודע, את כל המטרות והמידות
האפשריות, כדי שיגיע לגזר-דין צודק. יש שמטרה אחת שקולה בעיניו כנגד יתרן, ויש
שמידה אחת עדיפה בעיניו על אחרות, - הכול לפי הנאשם העומד לפניו, טיב התנהגותו
ונסיבותיה. מכאן אמרו, שהעידן שלנו הוא עידן האינדיבידואליזציה של הענישה -
עבריין, עבריין וחטאו-שלו. כמאמר הנביא: 'איש בדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל'
(יחזקאל יח', ל')".
10. אין זה קל לקבוע לגבי עבירותיו החוזרות ונשנות של הנאשם מרכיב עונש של
מאסר בפועל, במיוחד כשהנאשם ריצה בעבר עונש מאסר ארוך שרובו היה בתנאי בידוד. אך
נראה שהנאשם גילה זלזול מוחלט בצווי האלוף. 14 הפרות של צווי האלוף ועוד ניסיון
להפר את הצו אינם עניין של מה בכך . העונש המקסימאלי בגין כל הפרה של הצו הוא 6
חודשים.החלטתי בנסיבות העניין להטיל על הנאשם בגין כל ההפרות הנ"ל את העונש
המקסימאלי המוטל בגין הפרה אחת וזאת בשל כל הנסיבות שהיו בתיק זה. אשר על כן,
ובהביאי בחשבון את כל השיקולים לחומרא ולקולא בעניינו של הנאשם הנני מטיל על
הנאשם בגין כל העבירות נשוא גזר דין זה
6 חודשי מאסר בפועל (שאותם
יירצה הנאשם מאחורי סורג ובריח) ו-6 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים והתנאי יתייחס
לכל עבירה של הפרת "צו צמצום
והשגחה" לפי תקנה 109 (2) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 בצירוף תקנה 69(א)
לתקנות אלו, לרבות עבירת ניסיון
לעבור עבירה ע"פ הסעיף הנ"ל בצירוף סעיפים 25 ו-34ד' לחוק העונשין,
התשל"ז-1977.
הנני מודיע על זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום מהיום.
ניתן במעמד הצדדים היום, טז'
בתמוז התשס"ז, 2.7.07.
יואל
צור, שופט
סגן הנשיא
[1] ראו מכתב ההשגות ותשובת האלוף
שצורפו כנספחים ב'-ג' לכתב האישום.
[2] ראו סעיף 24 להכרעת הדין בתיק
דנן.
[3] ראו פרוט' עמ' 194 ש' 21-26
[4] כפי שעולה מבג"צ 4624/06
מרדכי ואנונו נ' אלוף פיקוד העורף גרשון יצחק ואח' (פס"ד מיום
21.11.06- פורסם באתר ביהמ"ש) היה מקרה אחד בעברו של הנאשם בו הגיש רשימת אזרחים זרים שברצונו לפגוש
ופרט לפיטר הונאם הותר לו לפגוש זרים לה.
[5] בג"צ 4624/06 ה"ש 4
דלעיל.
[6] בג"צ 5211/04 מרדכי
ואנונו ואח' נ' אלוף פיקוד העורף ואח' (פס"ד מיום 26.7.04-פורסם באתר
ביהמ"ש).
[7]בג"צ 6358/05 ואנונו נ' אלוף פיקוד
העורף [פדאור (לא פורסם) 06 (1) 650], עמוד 1
[8]
בג"צ 4624/06 ה"ש 4 דלעיל.
[9] ע"פ (י-ם) 69/96 נועם
פדרמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(2), 2143 ,עמ' 2149.
[10] ראו לעניין זה סעיף 44 להכרעת
הדין בעניין הנאשם דנן.
[11] ראו למשל עמ"ם 8788/03 נעם
פדרמן נ' שאול מופז, שר הביטחון,
פ"ד נח(1), 176 ,עמ' 190-191.
[12] ע"פ 172/88 ואנונו נ'
מ"י ,פ"ד מד(3) 265 [1990].
[13] בג"צ 4624/06 ה"ש
4 דלעיל ראו סעיף11 לפסה"ד.
[14] ע"מ
(באר שבע) 1876/98 מרדכי ואנונו נ' מ"י, תק-מח 99 (1) 490
[15] אעיר במאמר מוסגר שמאחר
ופסה"ד שב"מ (באר שבע) 1876/98, ה"ש 17 הנ"ל פורסם, לרבות
הקטע הנוגע למצב בריאותו הנפשית, לא יהיה טעם להורות על איסור פרסום קטע זה.
[16] בג"צ 6358/05, ה"ש
7 דלעיל (בסעיף 21 פסה"ד).
[17] ראו בג"צ 5211/04
ה"ש 6 דלעיל.
[18] ראו ת/2 גיליון 8 ש' 246-252
[19] ע"פ (מחוזי י-ם) 1175/97
, 1185/97 איתמר בן גביר נ' מ"י (וערעור שכנגד) [פס"ד מ-21.10.98
-פורסם בנבו]
[20] ע"פ 1399/91 רוני
ליבוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד מז'(1) 177[1993]
[21] ח. כהן,ז"ל, בספרו
"המשפט",עמ' 701