1

 

 

בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

החלטה

 

ביום 14.4.03 סיימה התובעת (להלן: "כרמלטון") את הצגת ראיותיה ונפתחה פרשת הראיות של הנתבעת (להלן: "הבנק"). בין היתר החלה שמיעת עדותה של גב' סלמניק, מטעם הבנק. תוך חקירתה הנגדית ביקש עו"ד ארליך,  בא כוח כרמלטון כי לישיבת בית המשפט הבאה תביא עמה גב' סלמניק את המסמכים הנזכרים במספרים סודרים  134 ו-178 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הבנק, שנערך ביום 15.12.02 (להלן: "תצהיר הבנק").

 

תצהיר הבנק כולל טבלת מסמכים בת 179 שורות. בשורת מספר סודר 134 ציין הבנק: "התכתבויות והתייעצויות בין הבנק לבין יועציו המשפטיים ומסמכים שונים שהוכנו לקראת ההליך המשפטי ובמסגרת ההכנה לו". הבנק סירב לגלות את המסמכים הללו בהצהירו כי הם: "חסוי[ם] בשל חסיון דברים ומסמכים שהוחלפו בין עו"ד ללקוחו ו/או בשל חסיון מסמכים שהוכנו  לקראת ולצורך הליכים משפטיים".

 

בשורת מספר סודר 178 ציין הבנק: "מסמכים פנימיים לרבות אישורים של ועדות האשראים ופרוטוקולים של הדירקטוריון". הבנק סירב לגלות את המסמכים הללו בהצהירו כי הם "חסוי[ם] בשל חסיון דיונים פנימיים, תרשומות התייעצויות פנימיות, תחקיר פנימי וחוות דעת".

לאחר שתצהיר הבנק נמסר לכרמלטון הגיב בא כוחה במכתב מיום 3.2.03, אל עו"ד מלצר ובו נאמר בין היתר:

 

... אין חולק כי עיסקת המימון עליה התחייב הבנק הינה מהותית ביותר מבחינת היקפה המחייבת התייחסות ספציפית של בכירי הבנק בכל החלטה חד צדדית הנוגעת לביטול התחייבות זו. בנסיבות אלו מתחזקת התחושה כי דווקא הבנק הוא זה המנסה להסתיר מעיניה של כרמלטון את המסמכים והפרוטוקולים של הדיונים שהבנק ערך עובר למתן הודעתו לפיה אין הוא רואה עצמו כבול בהסכם המימון אשר מהם ניתן היה ללמוד על מניעיו האמיתיים של הבנק...

יודגש כי הניסיון של הבנק להסתתר מאחורי טענת חיסיון בתירוץ לאי גילוי המסמכים המפורטים לעיל אינו ראוי, ומרשתי שומרת על כל זכויותיה בעניין זה לרבות על טענותיה כי אין כל בסיס לטענת החיסיון שהעלה הבנק בהסתרת מסמכים רלוונטים אלו.

 

ממשמע עו"ד מלצר את בקשתו של עו"ד ארליך אל העדה להביא את המסמכים עמה לבית המשפט, נזעק להתנגד לדבר. מייד נראה כי טעמי ההתנגדות אינם אלא הקדמת תרופה למכה, שכן לפי שעה בקשתו ה"תמימה" של עו"ד ארליך היא להבאת המסמכים אל אולם המשפט ותו לאו. אולם פשוט וברור הוא שפרקליטה המלומד של כרמלטון איננו מעוניין לשחת זמן לריק ולזון עיניו בחבילת המסמכים ממרחק שאינו מאפשר עיון בהם. הוא ירצה, מן הסתם,  לעיין במסמכים ולשקול להגישם, כולם או חלקם, כראייה. לכן כמדומה בעיני שראוי לבחון את טעמי ההתנגדות העקרונית של הבנק, הגם שהיא מכוונת למניעת הגשת המסמכים או מתן זכות עיון בהם לבא כוח כרמלטון ולאו דווקא לעצם הבאתם כחפץ אין חפץ בו לבית המשפט.

 

עו"ד מלצר השמיע שני טעמי התנגדות; טעם דיוני וטעם ראייתי. הטעם הדיוני הוא שמהלך גילוי המסמכים ההדדי התקיים בחודשים דצמבר 2002 וינואר 2003. מהלך זה הסתיים וממנו ואילך לא ראתה כרמלטון לפנות לבית המשפט לקבלת צו גילוי מסמכים שהבנק סירב לגלותם. עבר זמנו של הליך דיוני זה ובטל קורבנו. ההשתהות היתרה של כרמלטון עד לאחר שפרשת הצגת ראיותיה הסתיימה אינה מאפשרת פתיחת מהלך חדש של גילוי מסמכים כדי לפרוש יריעה ראייתית נוספת.

הטעם הראייתי הוא שהמסמכים חוסים בצלם של שלוה חסיונות נפרדים; חסיון דיונים פנימיים, חסיון יחסי עו"ד לקוח וחסיון בנקאי.

 

אדון בטעמים הללו כסדרם.

 

טעם דיוני – השתהות בדרישת גילוי מסמכים

בעוד מועד נקטו הצדדים הליך מקובל של "גילוי מסמכים" בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן, באורח כולל: "התקנות" או "תקנה" לעניין תקנה מסוימת). במסגרת ההליך האמור הסתבר לכרמלטון שהבנק מחזיק במסמכים מסוימים שהוא טוען בהם לחסיון ולפיכך אינו מוכן להעמידם לעיון באי כוח כרמלטון. כרמלטון לא הגיבה בייזום הליך לפי תקנה 116 לתקנות סדר הדין האזרחי כדי שבמסגרתו יינתן מידי בית המשפט צו לגילוי המסמכים הללו. כרמלטון הסתפקה במכתבה אל הבנק מיום 3.2.03 בו ציינה כי היא תעמוד על משמר זכויותיה בהקשר למסמכים הללו.

 

עתה טוען עו"ד מלצר, בשם הבנק, כי כרמלטון איחרה את המועד והזכות לתבוע גילוי מסמך, או את הצגתו של מסמך שלא נתגלה בהליך גילוי המסמכים המוקדם, שוב אינה מצויה בידה.

 

תנאי לפתרון המחלוקת נעוץ באיתור נכון של הנורמה שבגדרה ניטשת המחלוקת. בראשונה אניח כי המחלוקת מתגדרת במישור גילוי מסמכים (להלן אראה שהלכה למעשה מצויה הבקשה דנן במישור שונה).

 

התקנות נוקבות בלוח זמנים מוגדר בהתייחס לבקשה הכללית לגילוי מסמכים הנמסרת על ידי בעל דין אחד למשנהו (תקנה 120(א)) ובהתייחס לפנייה לבית המשפט למתן צו לגילוי מסמכים במקרה שבעל דין מסרב להיענות לפניית יריבו (תקנה 120(ב). ברור, אם כן, שענייננו אינו מצוי בגדריה של דרישת גילוי מסמכים כללית (תקנה 112) על מגבלות הזמן שלה (תקנה 120).

 

תקנה 113 לתקנות מסמיכה את בית המשפט לצוות, "בכל עת" על בעל דין לגלות את קיומו של מסמך קונקרטי המצוי או שהיה מצוי בידיו. לכך אין, לכאורה, מגבלה של זמן אולם בעומדו על ההבחנות שבין תקנה  113 לתקנה 120 פסק בית המשפט העליון:

נעלה  מספק  הוא  שתקנה  113 ותקנה 120, כקודמותיהן, דנות בשתי סוגיות שונות  המשלימות  זו  את זו: תקנה 113 קובעת את מסגרת הזמן הכללית שבגדרה רשאי בית המשפט ליתן צו לגילוי "מסמך פלוני" ("בכל עת") ואילו  תקנה 120 (שחלה, לפי לשונה גם על תקנה 112), קובעת את אופן השימוש  בשיקול הדעת ("רשאי הוא לסרב לבקשת רשות למסור שאלון או לגלות  מסמכים"); בעוד שתקנה 113 מופנית לבית המשפט הרי האיסור לסטות מסדר  זמנים  הקבוע בתקנה 120  מופנה בעיקרו לבעל הדין, שלא יהא רשאי  לבקש  צו לגילוי מסמכים מחוץ לסדר הזמנים האמור והשימוש בשיקול דעתו  של  בית המשפט לפי פסקה (ב) הוא תוצאה נגזרת מההגבלה החלה על בעל הדין... אכן  פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שמוסמך בית המשפט (בלי  שתהיה הזכות לבעל הדין לבקש) להיזקק לבקשה לצו לגילוי מסמכים, כלליים  או מיוחדים, גם לאחר שחלפו התקופות הנזכרות בתקנה 120 ללא  בקשה  להארכת  מועד  לפי  תקנה 528, אך רשאי הוא גם לסרב לבקשה כזו,  כאמור  בתקנה  האמורה. מטבע הדברים הוא שבית המשפט לא ייעתר לבקשה שהוגשה באיחור אלא מטעמים של ממש, המצדיקים את הדבר(רע"א 2362/90 הלבור תעשיות נ' מיליקובסקי פ"ד מד(4) 285. ההדגשה שלי).

 

הנה כי כן אילו סברתי שענייננו מצוי בגדרה של תקנה 113, לא הייתי נענה לבקשה להוציא צו מכוח תקנה זו והוא משום שכרמלטון השהתה את בקשתה עד הנה ואין לאיל ידה להראות טעם מצדיק לכך.

 

אלא שלדידי כמעט אין ספק שתקנות גילוי המסמכים כלל אינן חולשות על הסוגיה דנן. תכליתן של תקנות גילוי המסמכים היא, כלשונו של ד"ר זוסמן: "להקנות לבעל דין ידיעה, איזה מסמכים הנוגעים למשפט מצויים בידי יריבו, ואם ירצה בכך, יוכל גם לעיין בהם עוד לפני שיתברר המשפט" (ד"ר י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' ששית) (1991) (ד"ר ש. לוין עורך). ההדגשות שלי). לא מצאתי שתכליתן של תקנות הגילוי היא להגדיר ולקבוע מראש אלו מסמכים יוגשו כראיה במשפט ולא מצאתי שיש איזו מניעה כלפי בעל דין להגיש כראיה מסמך שלא נכלל בתצהיר גילו המסמכים של בעל הריב דידו.

 

אם כך, היכן בתקנות נתחמים גדרי הסוגיה דידן? אפשרות אחת היא זו שביטויה בתקנה 170:     

 

בעל דין רשאי בכל עת, בכתב ערוך לפי טופס 15, לדרוש מבעל דין  אחר להציג בשעת הדיון מסמכים שברשותו או בשליטתו.

 

אולם הפסיקה והפרשנים מלמדים שתכליתה היחידה של תקנה זו היא לאפשר לבעל דין המחזיק בהעתק של מסמך לדרוש מיריבו להציג את המקור המצוי בשליטתו או להכשיר הצגת ראיה משנית כאשר המחזיק במקור מסרב למוסרו (ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי פ"ד מה(5) 345; זוסמן, שם, 404-405; א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (תשנ"ט-1999) 240).

 

אפשרות שניה היא זו שביטויה בתקנה 178(א):

 

נקבע תאריך לדיון בתובענה, רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין,  להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים...

 

אכן, כוח ההזמנה שבידי בית המשפט התפרש כמקור סמכות להורות לעד מביא המסמך להציגו לבית המשפט בזמן הדיון  (ראה, למשל את פסק הדין של המשנה לנשיא ש. לוין ברע"א 4028/97 הלסקו נ' גלאון ).

 

אמור מעתה מאחר שהליך גילוי המסמכים הסתיים זה מכבר וכרמלטון לא ראתה למצות, בזמן ראוי, את האפשרויות שהתקנות מקנות לה בהקשר להליך כזה, לא יינתן לה לחדש את ההליך או לפתוח כעת ב"גילוי מסמכים" באמצעות עד(ה) הניצב(ת) על דוכן העדים. אולם העובדה שהליך גילוי המסמכים של התובענה הקונקרטית כבר עבר ובטל מן העולם, איננה שוללת מכרמלטון אפשרות להציג מסמך המצוי בשליטתו של עד בדרך ההצגה הרגילה של מסמכים שיש לעד זיקה אליהם.

 

הפועל היוצא מן האמור הוא שכרמלטון אינה רשאית עוד לעיין במסמכים שבדיון עיון מוקדם (אפילו לא עיון בבית המשפט לפני הצגתם לבית המשפט) אך היא רשאית לבקש מבית המשפט לזמן את העדה עם המסמכים הללו ולבקש להציגם כראיה, באמצעותה, אם ביכולתה לאמת את המסמך [כמי שערכה את המסמך, חתמה עליו, קיבלה אותו או החזיקה אותו במשמרתה (א. הרנון דיני ראיות חלק ראשון, 144)]. הדבר כפוף לסייג אחד והוא שהעדה לא תדרש לעשות "הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות" (ראה שוב את רע"א 4028/97). פירושו של דבר, לדעתי, הוא שהעדה אינה צריכה לבצע "איסוף ראיות" ולרכז את המסמכים מידי גורמי הבנק השונים. אם המסמכים מצויים בשליטתה עקב תפקידה בבנק, תואיל להביאם עמה. אין לכוף עליה להביא מסמך המוחזק ברשותו של גורם אחר שהיא אינה ממונה עליו.

 

טעמים ראייתיים –חסיונות

בא כוח הבנק טען - כפי שגם נאמר בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הבנק – שהמסמכים המבוקשים חוסים תחת לוט שלושה מיני חסיון: 1) "חסיון דיונים פנימיים"; 2) חסיון מסמכים משפטיים; 3) חסיון בנקאי.

 

חסיון דיונים פנימיים

דיונים והתייעצויות לקראת קבלת החלטה הם בעיקרון חסויים, אלא אם כן ניצב מנגדם אינטרס גילוי עדיף. כך הדבר ביחס לגורמי המנהל הציבורי (ראה למשל: רע"א 4999/95 אלבריצי נ' מ"י פ"ד נ(1) 39, 45  וראה גם את עיגונה החקוק של הלכה זו בסעיף 9 (ב)(4) לחוק חופש המידע, תשנ"ח – 1998) ומקל וחומר ביחס לתאגיד בתחום המשפט הפרטי (פרט לחובות גילוי מיוחדות המוטלות מכוח הדין, כמו, למשל, חובות גילוי לפי חוק החברות תשנ"ט -1999).

 

האם מנגד לזכותו של הבנק שלא לחשוף דיונים והתייעצויות פנימיות בתוככי מערכותיו, ניצב אינטרס גילוי כלשהו והאם אינטרס זה עדיף על חסיון הדיונים הפנימיים? ראשית התשובה היא שאינטרס הגילוי מגולם בזכות התביעה אשר לתובע ובזכותו להוכיח את תביעתו.  זה "האינטרס הציבורי, לאפשר קיומו של הליך משפטי הוגן, בו מתאפשר לכל צד הנוטל בו חלק להביא את מלוא ראיותיו" (בש"א 723/97 בנזימן נ' שר הביטחון פ"ד נא(1) 364, 371). אחרית התשובה טמונה במציאת מרכז  הכובד של האינטרסים המתנגשים. לדעתי ככל שלראיה נושא בקשת הגילוי ערך ומשקל סגולי גדול יותר לשם הוכחת התביעה כך מתגבר כוחה להסיג אחור את ההגנה על סודיות "הדיון הפנימי" ("בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובגדריו של השיקול הקונקרטי מתחשבים, בין השאר, במידת חיוניותה של הראיה במשפט ובקיומן של ראיות חילופיות. אכן, הכלל הוא האמת והצורך בגילויה. החסיון הוא החריג" (רע"א 6546/94 בנק איגוד נ' אזולאי פ"ד מט(4) 54, 62).

 

בענייננו, ממבט ראשון נדמה כי הניסיון לחטט בקרבי הדיונים וההתייעצויות הפנימיות בבנק הוא  חסר תכלית ואיננו נוגע לעניין כלל. שהרי כרמלטון מבקשת, בתביעתה, לכוף את הבנק לקיים הסכם מימון שנחתם עמה. הבנק הודיע לכרמלטון שאין הוא רואה עצמו מחויב על פי ההסכם. השאלה הניצבת אל ראש הדיון במשפט היא האם הבנק אנוס על פי ההסכם או שמא הוא משוחרר מכבליו. לשם ההכרעה השיפוטית אין לי אלא לקרוא את תניות ההסכם, לעיין בנסיבות החיצוניות ולפסוק את דברי. איזה צורך יש לברר את מחשבותיו הנסתרות של הבנק ומדוע עלי לחדור את המסך המליט על דיוניו הפנימיים?

 

עיון שני, הוליך אותי למסקנה שונה. כרמלטון אמנם תובעת את אכיפת הסכם המימון משום שהיא טוענת שההסכם שריר ומחייב. אך היא גם טוענת כי התנהגות הבנק נעדרת תום לב, שכן הבנק לא גילה לה את מניעי הנסיגה האמיתיים שלו מן החוזה. בכך נמצא הבנק מפר את חובתו לנהוג בתום לב בקיום חוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

 

טענת עובדה אחרונה זו טעונה הוכחה והיא אחת מן האונות של לב הסכסוך (לא למותר לציין שגם לבנק טענות של "התנהלות" לוקה בחוסר תום לב כלפי כרמלטון). טענת "אחד בפה ואחד בלב" זו ניתנת להוכחה (או לשלילה) באמצעות הפרוטוקולים (אם יש כאלה)  של הדיונים  שהבנק קיים לקראת החלטה בעניין קיום החוזה או התנערות ממנו. לדעתי מרכזיות אמצעי ההוכחה הזה מתגברת על הסודיות העקרונית של הדיונים הללו.

 

חסיון בנקאי

הפסיקה הכירה בחובת סודיות של הבנק כלפי לקוחותיו (למשל, רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי פ"ד מז(5) 764). זה חסיון יחסי שהאיזון בין האינטרסים המתנגשים בו ייעשה על פי מבחנים שהפסיקה נקבה בהם (ראה שם).

 

אולם, עד שאני בא לשקול את שיקולי האיזון הרלוונטיים, עלי להקדים ולשאול האם עקרון הסודיות הבנקאית חל בפרשת תובענה זו. חובת הסודיות מתקיימת בין הבנק ללקוח, ביחס לחשבונות הלקוח. בהקשר זה הבנק הוא ה"נהנה" מחסיון שהלקוח הוא בעליו. הבנק איננו בעלים של חסיון על  מסמכים המשקפים את התנהלותו, מדיניותו והחלטותיו השונות. אין חסיון כזה כל עיקר.

 

לפיכך, לכאורה, אין מקום לטענת חסיון בנקאי ככל שהיא נוגעת לניסיון לשמור את סודיות מסמכי הבנק שאינם מסמכי חשבון לקוח (אפילו ייאמר כי המסמכים נוגעים לחשבון הלקוח כרמלטון, אזי יש לראות בדרישת הצגתם כויתור על החסיון מצד הבעלים).

 

כשהוצגו הדברים בפני בא כוח הבנק השיב זה כי כרמלטון היא גוף מואגד המורכב ממספר גורמים שהם או חלק מהם לקוחות של הבנק בזכות עצמם ובנפרד מכרמלטון. בין המסמכים שהבנק מסרב לגלותם מצויים גם כאלה שבהם נדון חשבון זה או אחר מן החשבונות של "מרכיבי כרמלטון". כל אחד מן הגורמים הללו הוא בחזקת "זר" להתדיינות בין כרמלטון לבנק. האפשרות לחדור אל ד' אמותיו של חשבון של זר להתדיינות היא סעד הניתן לעתים רחוקות וכחריג. אין סבה להרשות את הדבר בענייננו.

 

המסקנה היא שטענת החסיון הבנקאי תעמוד לבנק רק ביחס למסמכים הנוגעים ללקוחות "זרים" להתדיינות (אם אלה לא יוותרו על החסיון) ובכללם הגורמים המרכיבים את כרמלטון. הבנק יידרש, אם כן, להצביע על הסטטוס של כל מסמך.

 

כשלעצמי  נראה לי שדי יהיה בהצהרה מפי עד מטעם הבנק או מפי בא כוח הבנק שמסמך מסוים דן בחשבונו של לקוח "זר" וכי לא ניתן או אין כל טעם למחוק את חלק ההתייחסות הזה ולהציג את היתרה. אולם אם בא כוח כרמלטון יבקש שאעיין בעצמי במסמכים ואקבע את הסטטוס שלהם, אשקול לעשות כן.

 

חסיון ייעוץ משפטי

הבנק טוען גם לחסיון המסמכים (או חלקם) משום היותם בחזקת "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עו"ד לבין לקוח" או מסמכים שהוכנו לקראת הליך משפטי, חסיון הנובע בעיקר מהוראת סעיף 48 לפקודת הראיות. זה חסיון מוחלט שרק ויתור מצד הלקוח יכול להסירו מן הדרך.

 

בנדון זה הורנו הנשיא ברק הלכה:

 

מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחסיון בפני גילוי… הלכה זו חלה  לא  רק  לעניין מסמך שהוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם מקום שבזמן הכנת המסמך היתה הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד. קיומו של "צפי"  זה בשעת הכנת המסמך הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. נדרש גם כי אותו מסמך  הוכן "לצורך" המשפט ...  נמצא,  כי תנאי חיוני לתחולת החסיון הינו כי המטרה שעמדה ביסוד הכנת  המסמך היתה הכנה לקראת משפט צפוי. מקובל עלינו כי מטרה זו אינה צריכה  להיות המטרה היחידה. אין לך מסמך שלא ניתן לייחס לו מטרה, ולו משנית,  שאינה  קשורה  למשפט. דרישת הייחודיות היתה מרוקנת את הלכת החסיון מכל  תוכן ... עם זאת, נראה לנו כי אין די בכך שאחת המטרות המשניות שעמדו  ביסוד  הכנת  המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי. לדעתנו, תנאי לתחולת  החסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת  משפט.  בכך  מושג  איזון ראוי בין עקרון הגילוי לחריגיו. אכן, מסמך  שהיה  נערך בין כה וכה, מטעמים עניניים שאינם קשורים למשפט צפוי, אינו  צריך  ליהנות  מחסיון  רק  משום  שאותו מסמך נערך גם משום תרומתו האפשרית  למשפט  צפוי (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' גלעד פ"ד מט(2) 516).

 

הנה כי כן ההכרעה בהתנגדות מטעמי חסיון הייעוץ המשפטי טמונה במבחן התכלית של כל מסמך בנפרד, בזיקתו אל התכוננות למשפט צפוי ובמידת הדומיננטיות של התכוננות זו כגורם לגיבוש המסמך.

 

ניסיון להכריע בשאלות האלה  כעת, כמוהו כהילוכו של סומא בארובה. כמדומה לי שהפרקטיקה שהתגבשה בבתי המשפט ולפיה מסמכים שסיווגם שנוי במחלוקת יועברו לעיון של בית המשפט לשם בדיקתם, ראויה להינקט גם כאן (פרקטיקה זו קבלה גושפנקה של כשרות מידי בית המשפט העליון. ראה רע"א 637/00 בנק דיסקונט נ' אברת פ"ד נה(3) 661, 664).

 

סכומו של דבר

קיבוצם של הדברים שלעיל לגדרה אחת מסתכם בשלושה אלה:

 

א.      אני מקבל את בקשת כרמלטון ומורה לעדה גב' סלמניק להביא עמה לישיבת בית המשפט הקרובה את המסמכים הנקובים במספרים סודרים 134 ו-178 לתצהיר הבנק. החובה הזאת חלה רק לגבי מסמכים שהגברת סלמניק היא "צד" להם (כלומר מסמך שנערך, נחתם או מוחזק בידיה או בידי גורם שהיא ממונה עליו). אין היא מחויבת "לתור" מסמכים שלא ערכה, חתמה או קבלה, המצויים במחלקות אחרות של הבנק.

 

ב.      לכרמלטון לא תהיה זכות עיון במסמכים הללו. בא כוחה יצטרך, בלי עיון מוקדם, לשקול אם רצונו לבקש להגיש מסמך מן המסמכים הללו.

 

ג.        אם הבנק יטען לחסיון בנקאי (חסיון מסמכי לקוח "זר") ביחס למסמך כלשהו, אקבל את ההצהרה אולם אשקול עיון מצדי במסמך אם אתבקש לכך על ידי בא כוח כרמלטון.

 

ד.      טענה לחסיון ייעוץ משפטי תיבדק בעניין כל מסמך בנפרד על ידי שהמסמכים יוצגו לעיוני.

 

נתנה היום י"ח ניסן, תשס"ג (20 אפריל, 2003) בהעדר הצדדים ובשל פגרת הפסח תומצא להם בדואר אלקטרוני על ידי המתמחה בלשכתי (לאחר הפגרה תשולב ההחלטה בפרוטוקול בית המשפט ותופץ שוב, בדרך רגילה).

     

                                                                                            ד"ר עודד מודריק, שופט