בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

עובדות

 

הסופר יגאל מוסינזון ז"ל כתב ופרסם מאז 1949 ועד 1993 סידרה של 44 ספרים תחת השם חסמב"ה (חבורת סוד מוחלט בהחלט). הספרים מביאים עלילות והרפתקאות דמיוניות של קבוצת ילדים הנמנים על חבורה סודית. הרכב החבורה קבוע לאורך כל הסידרה. זירת התרחשות העלילות מדינת ישראל.

 

לספרי הסידרה מבנה קבוע. סיפור המעשה מתחיל בדרך כלל בהתכנסות החבורה במערה חשמלית, שם מוצג בפניהם אתגר הרפתקני, ובהמשך מתוארות הפעולות עד להשגת היעד. החבורה מייצגת את הטובים הלוחמים בגבורה למען מטרות נאצלות, ובסופה של העלילה, מנצחים הטובים את הרעים.

הסדרה זכתה להצלחה מרובה. במשך שנים רבות הורים וילדים קראו בשקיקה את ספרי חסמב"ה, מחזות וסרטים התבססו על הספרים, והסידרה שימשה מקור השראה לרבים בבחירת שמות ילדיהם.

 

בספר חסמב"ה מתואר ירון זהבי כמנהיג החבורה, כילד יפה, רב תושיה אמיץ ונחוש, תמר כילדה יפה בעלת גומות וצמות המאוהבת בסתר בירון זהבי, ירחמיאל מתואר כילד ממושקף, אהוד כילד שמן אמיץ ומרבה להתלוצץ, מנשה כילד תימני ועליז, שלומית כחובשת, ועוזי כילד רזה.

 

ב-1994 נפטר הסופר, וזכות היוצרים בספרי חסמבה עברה לאלמנתו, הגב' חנה מוסינזון – התובעת בתיק שבפני.

 

הגב' שפרה האפרתי (נתבעת 1, להלן: "האפרתי") כתבה ועמדה להוציא לאור בהוצאת תמוז מוציאים לאור (הנתבעת 2) ספר אותו כינתה בשם "לא שווה" (להלן: "הספר").

 

בשער האחורי של הספר נכתב: "שנים עברו מאז פעלה חבורת חסמבה בין נופי הארץ הנאבקת ניצחה אויבים מסוכנים וסיכלה פעולות חבלה. שרידי החבורה, קשישים נטושים, זועמים ופגועים, מנסים להתאחד עכשיו להרפתקה אחרונה בהחלט."

 

גיבורי עלילת הספר הם בני חבורת חסמבה: ירון זהבי, ירחמיאל, אהוד, מנשה, תמר, שלומית ועוזי.

 

בספר המפר מתוארים בני החבורה לעת זקנתם. ירון הינו גבר מזדקן בעל נטיה לטיפה המרה עם נטיות הומוסקסואליות. תמר אישה מבוגרת ועשירה ששערה נשר המנהלת בית אבות מצליח, היתה נשואה לירחמיאל, והתגרשה ממנו לאחר שזה חזר בתשובה.

אהוד הינו גבר מבוגר שהתעשר וירד מנכסיו, לקה בשבץ ורותק לצמיתות לכסא גלגלים. מנשה מתואר בספר כאדם דכאוני העוסק בכתיבת שירה מזרחית, הממתין לחילוץ מאי בודד אליו נסחפה ספינתו ממנה נהג לשדר את שיריו.

עוזי מתואר בספר בדמות של אדם מזדקן, משמין, הסובל מנכות רגשית, שניהל רומן עם שולמית ונטש אותה, ומגדל לבדו  ילד לאחר שגרם לדריסת אמו.

שלומית מתוארת בספר כרוצחת סדרתית שריצתה בכלא מאסר של 22 שנה. שלומית מאתרת ומחסלת את האיש שהביא לחשיפתה בבית האבות המנוהל על ידי תמר.

 

לבד מהדמויות הלללו מופיעה בספר גם דמותו של הסופר יגאל מוסינזון, כמי שנפטר וכניסתו לגן עדן עוכבה על ידי היושב במרומים עד לתיקון דרכיו ושיפור מצבם של בני חבורת חסמבה.

 

בתביעה שבפני מבקשת הגב' מוסינזון למנוע את פרסום הספר. לטענתה פרסום הספר יפגע בזכות היוצרים שלה ובנוסף יהא בו התעשרות שלא כדין, בניגוד לסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979.

 

דיון

 

א.        זכות יוצרים

 

עילת התביעה המרכזית הינה הפרת זכות היוצרים.

היותה של התובעת בעלת זכות היוצרים בספרי חסמבה אינה שנויה במחלוקת.

 

סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק") מקנה לבעל זכות יוצרים "זכות – יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר ממנה בצורה של ממש או להעתיקה...".

 

סעיף 2 לחוק מגדיר כהפרת הזכות עשיית מעשה שזכות היחיד לעשייתו נתונה בחוק לבעל הזכות, ללא הסכמת בעל הזכות.

 

סעיף 2(1)I לחוק מורה כי כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עתונאית לא ייחשבו כהפרת הזכות.

 

התובעת אינה טוענת כי בספר נכללו קטעים שהועתקו מספרי חסמבה. העתקה כזו לא נעשתה. הטענה היא שזכות היוצרים מייחדת לבעליה גם את העתקת דמויות גיבורי היצירה המוגנת, וזכות זו הופרה באשר הספר מעתיק את דמויות חבורת חסמבה ללא נטילת רשותה של התובעת.

 

האפרתי אינה מכחישה את העובדה שגיבורי הספר הם גיבורי סדרת ספרי חסמבה, כפי שעוצבו על ידה מחדש ובמהופך. טענתה היא ששימוש זה בדמויות חבורת חסמבה אינו מפר את זכות היוצרים של התובעת מפני שדמויות חסמבה כשלעצמן אינן ראויות להגנה, ולחילופין מפני שהשימוש בדמויות חסמבה ביצירה המפירה חוסה תחת הגנת השימוש ההוגן ביצירה בהיות היצירה המפירה "ביקורת" במובנו של סעיף 2(1)I לחוק.

 

ב.         תחולת הגנת זכות היוצרים על דמויות ביצירה מוגנת

 

זכויות קניין רוחני, כמו גם זכויות קניין בנכסים מוחשיים, אינן זכויות טבעיות. החוק יוצר את הזכויות, קובע את דרך רכישתן, את תכנן, ואת דרכי העברתן ופקיעתן. קביעת הזכות והיקפה מגדירה את היחסים בין בעל הזכות לשאר באי עולם בכל הנוגע לנכסים נושא הזכות.

 

מקום שבעלי דין חלוקים באשר לתכנה של זכות, התחקות אחר כוונת המחוקק מחייבת עיון בתכלית החקיקה, כדי לקבוע על פיה את תוכן הזכות נושא המחלוקת, כמובן תוך התייחסות ללשון המחוקק.

 

כאמור, זכות היוצרים מעניקה לבעליה זכות-יחיד להעתיק את יצירתו או כל חלק ניכר ממנה. העתקת היצירה או חלק ניכר ממנה שלא ברשות בעל הזכות מוגדרת בחוק כהפרת הזכות.

 

שאלת תחולתה של הגנת זכות היוצרים על דמות ספרותית הועמדה לדיון בע"א 8393/96 מפעל הפיס נ'THE ROY ESTABLISHMENT COMPANY, פד"י נד(1) 577, בו נתבע מפעל הפיס על הפרת זכות היוצרים בדמות הנווד אותה גילם השחקן האמריקאי הנודע צ'רלי צפלין.

ברע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולד דיסני, פד"י מח(1) 251, נתבע גבע על הפרת זכות היוצרים בדמות מצויירת של הברווז דונאלד דאק.

 

ההלכה שנפסקה בפסקי דין אלו מורה שדמות דמיונית מתוך יצירה דרמטית או ספרותית, מצויירת, מתוארת באופן מילולי או מגולמת על ידי שחקנים, ראויה עקרונית להכרה כנושא עצמאי לזכות יוצרים בנפרד מהיצירה בה הדמות שלובה, ובלבד שמדובר בדמות מקורית בעלת תווים ייחודיים מפותחים במידה הראויה להגנה.

 

בסיכומיו טוען עו"ד סורוקר ב"כ הגב' האפרתי כי הלכה זו אינה חלה בענייננו שכן היא מוגבלת לדמות המוצגת ביצירה בצורה גרפית.

לשיטתו שאלת ההכרה בדמות וירטואלית מתוך יצירה ספרותית שאינה מוצגת בצורה גרפית טרם נדונה וטרם הוכרעה במשפט הישראלי.

אכן בשני פסקי הדין שהובאו לעיל, ע"א 8393/96 ורע"א 2687/92, נושא הדיון היה זכות יוצרים בדמויות המוצגות באופן גרפי. עם זאת, עו"ד סורוקר אינו מניח יסוד להבחנה בין דמות המוצגת בצורה גרפית לדמות המתוארת באופן מילולי ביצירה ספרותית. ההבדל האחד המוצע על ידו הוא שבעוד שקל מאוד להשוות בין דמות גרפית אחת לחברתה, קשה יותר להשוות בין דמויות וירטואליות ולקבוע אם היתה העתקה של הדמות.

הבדל זה, ככל שיש בו ממש, הינו טכני גרידא, ואינו מצדיק דין אחד להעתקת דמות גרפית ודין שונה להעתק דמות וירטואלית, שכן האינטרסים הכרוכים בהכרה בזכות זהים. שאלת ההשוואה בין הדמיות הינה שאלה עובדתית שתוכרע בכל מקרה על פי הראיות שבפני בית המשפט, ואם אמנם קל יותר לערוך השוואה בין דמיות גרפיות, אין בכך כדי להצדיק אי מתן הגנה לדמויות ספרותיות וירטואליות.

ואכן, ההלכה כפי שנוסחה הן בע"א 8393/96 והן ברע"א 2687/92 מתייחסת בלשון מפורשת גם לדמות וירטואלית מתוך יצירה ספרותית, ואיני מוצא טעם ענייני לאבחנה בין דמות המוצגת בצורה גרפית ובין דמות וירטואלית מתוך יצירה ספרותית.

 

עו"ד סורוקר מפנה בסיכומיו לפסיקה זרה, לספרם של MELVILL B. NIMMER & DAVID NIMMER 1999, NIMMER ON CPYRIGHT VOL 1 עמ' 2-173, ולספרה של ד"ר פרזנטי דיני זכויות יוצרים.

 

המסקנה העולה מאסמכתאות אלה היא שכדי שדמות מתוך יצירה ספרותית תוכר כנושא להגנת זכות יוצרים עליה להיות דמות מקורית ומפותחת במידה המאפשרת זיהויה, שאם לא כן הדמות לא יצאה מכלל רעיון, בעוד ההגנה ניתנת אך לביטויו של רעיון, ולא לרעיון גרידא.

 

דברים אלו מקובלים גם על ב"כ התובעת, והם מתיישבים עם ההלכה אצלנו כפי שגובשה בפסיקה הנזכרת, שהלכה בנתיב הפסיקה האמריקאית.

 

ומן הכלל אל הפרט, אל דמויות חסמבה ביצירתו של הסופר מוסינזון.

 

בעלי הדין חלוקים בשאלה האם דמויות חבורת חסמבה מפותחות ומגובשות במידה הראויה להגנה, כטענת התובעת, או שמא לא כך הוא, והדמויות לא יצאו מכלל רעיון, כטענת הנתבעת.

 

לטענת עו"ד סורוקר סדרת ספרי חסמבה מתמקדת בעלילה הנרקמת בכל אחד מספרי הסדרה, ואין בה פיתוח דמויות. הסופר מציג מאפיינים חיצוניים ותכונות בולטות בלבד, ואינו מפתח פרופיל מקיף של דמות כלשהי.

 

מנגד טוען עו"ד קלדרון שכל דמויות גיבורי סדרת חסמבה בעלות אפיון וייחוד משל עצמן, מפותחות במידה המאפשרת זיהוי, וראויות להגנת זכות יוצרים.

 

הפסיקה והספרות המשפטית אליה הופניתי אינה מציעה קריטריונים ברורים להגדרת וקביעת רמת פיתוח הדמות הוירטואלית המינימלית הנדרשת כדי להעניק לדמות הגנת זכות יוצרים בנפרד מהיצירה בה הדמות משולבת.

 

הדרישה לפיתוח הדמות כתנאי להגנת זכות יוצרים נועדה לצמצם את ההגנה לדמויות שיצאו מכלל רעיון גרידא, וכביכול קרמו עור וגידים, וניתנות לזיהוי על פי מאפיינים יחודיים שלהן כפי שפותחו ביצירה הספרותית.

זיהוי על פי מרכיבים יחודיים אינו מחייב פיתוח מלא של קווי האישיות של הדמות על כל רבדיה וצדדיה, עולמה הפסיכולוגי, השקפתה החברתית או הפוליטית, זהותה המינית ועוד. גם פיתוח הדמות ברמה חלקית מאפשר זיהויה על פי מאפיינים יחודיים ומעלה את הדמות מכלל רעיון למדרגת ביטויו הספרותי של הרעיון.

 

נראה לי להציע כסימן היכר לדמות מפותחת במידה הראויה להגנת זכות יוצרים את האפשרות לצפות את מעשיה ותגובותיה בתחום הרלבנטי ליצירה ולייחס אותה לדמות.

 

ביצירה פלונית תתאפיין הדמות בסגנון דיבור או כתיבה יחודי, באחרת בתכונות אופי בולטות המייחדות ומאפיינות אותה, הכל בהתאם לנושא היצירה ואופיה.

 

סדרת ספרי חסמבה נכתבה עבור ילדים ובני נוער, וכאמור עניינה הרפתאות ועלילות גבורה של חבורת ילדים. בז'אנר זה (כמו גם בספרי הרפתקאות בכלל), העלילה עיקר ולא פיתוח עומק של הדמויות, באשר הילד הקורא המצוי נמשך אחרי העלילה והתפתחותה, ודעתו אינו נתונה לניתוחי דמויות מורכבים. אלא שההגנה על הדמות הוירטואלית אינה מותנת בפיתוח עומק של הדמות, כי אם במקוריותה ובעיצובה ברמה המאפשרת זיהויה. לרמה כזו יקשה אולי להגיע בסיפור עלילה קצר, אולם ביצירה ספרותית שיריעתה רחבה, במקרים רבים מעצב היוצר בצד העלילה גם את דמויות הגיבור או הגיבורים באמצעותם מובא סיפור העלילה,  אם דרך התפקיד אותו מועיד להם הסופר, ואם באמצעות הדיאלוגים המאפשרים הצצה לתוך הדמות, ברמה המאפשרת זיהוי הדמות ומצדיקה הכרה בה כחלק מהותי מהיצירה הראוי להגנת זכות יוצרים.

 

לאור דברים אלה ניתן לגשת לבחינת המחלוקת בין בעלי הדין בשאלת מעמדן של דמויות חסמבה כנושא להגנת זכות יוצרים.

 

על מקוריותן של הדמויות אין חולק. דומה שגם על היותן חלק מהותי מהיצירה אין חולק, ומכל מקום בעיני אין מקום לספק שהדמויות הינו חלק מהותי בסדרת חסמבה.

 

ומה בשאלת מידת הפיתוח של הדמויות? הניתן לומר כי פיתוחן על ידי היוצר מגיע עד לרמה של מאפייני אישיות יחודיים המעניקים לדמויות זהות הניתנת לזיהוי?

 

תשובתי לכך חיובית.

 

ענייננו בסדרה בת 44 ספרים, כאשר בכל אחד מהם משולבות כל הדמויות. מבט לעבר הדמויות כפי שעוצבו ביצירה מעלה כי מעבר לתיאור החיצוני של הדמויות, הדיאלוגים הרבים בהם נוטלות הדמויות והתפקידים אותם מועיד להן היוצר מציבים בפני הקורא דמויות מעוצבות במידה הדרושה ליצירת תווי זהות המאפשרים זיהוי.

מחק את שמותיהם של גיבורי העלילה בספר מאוחר מספרי הסדרה, והטל על הקורא הנבון להוסיף את החסר ולציין את שמות הדוברים, והקורא יעמוד בביצוע המטלה ויזהה ללא קושי, בדרך כלל, את הנפשות הפועלות והדוברות, על פי הסגנון והתוכן של הדוברים בדיאלוגים, על פי תכונות האופי הבולטות של כל דמות, ועל פי המעשים המיוחסים לדמויות בספרים הקודמים. כך למצער לגבי הדמויות הבולטות של ירון, תמר ואהוד, אך לדעתי גם לגבי שאר הדמויות.

 

אכן, קביעתי האחרונה אינה מתבססת על ניסוי העמדת קורא נבון במבחן, אף לא על חוות דעת מקצועית, אולם בבסיס הסכמתם הדיונית של הצדדים באשר לדרך הדיונית לפיה יתנהל הדיון טמונה, לפחות במשתמע, הסכמה  כי בית המשפט ישתמש לצורך ההכרעה במחלוקת בהכרתו את היצירה (ההסכמה לא כללה הצגת ספרי חסמבה, ולא נטען כי בשלכך דין התביעה להידחות).

 

המסקנה המתבקשת מהאמור היא שהדמויות בסדרת חסמבה הינן חלק מהותי ביצירה, והינן מפותחות במידה הדרושה להכרה בהן כנושא להגנת זכות יוצרים, בנפרד מזכות היוצרים בספרי הסדרה.

 

ג.         האם הדמויות העותקו ביצירה המפירה

 

יצירת הדמויות לא נעשתה על דרך העתקה. האפרתי לא העתיקה את דמויות גבורי חסמבה ולאחר מכן עוותה את הדמויות כדי לטשטש את ההעתקה. מלכתחילה ובכוונת מכוון עיצבה האפרתי את הדמויות על דרך הניגוד המוחלט מהדמויות ביצירה המקורית. לבד משיתוף השם אין לדמויות דבר במשותף.

אלמלי שיתוף השם והקישור המפורש בין הדמויות בספר לסדרת חסמבה איש לא היה מעלה בדעתו לקשור את דמותו של ירון זהבי בספרה של האפרתי לירון זהבי גבורה של סדרת חסמבה. המעשים אינם אופיינים לדמות ירון זהבי בסדרת חסמבה, התכונות הן כאמור היפוכן של תכונות הדמות בסדרת חסמבה, המאפיינים החיצוניים של הדמות הפוכים, וכך גם שאר הדמויות.

 

משל למה הדבר דומה? לצייר הנוטל ציור מפורסם מוגן בזכות יוצרים של דמות בעלת קווים סימטריים ומחוטבים ועשירת הבעה, המקובלת בציבור כמייצגת יופי מושלם. ליצירה נותן הצייר שם יחודי, דמיוני, למשל מונה ליזה.

 

צייר אחר בעל תפיסת יופי שונה, אינו מעתיק את יצירת חברו ולאחר מכן משנה אותה (אם כך יעשה, השלב בו היצירה הועתקה, בטרם שונתה, מהווה לכאורה הפרת זכות יוצרים) אלא מצייר דמות שאולי בעיניו מייצגת את שיא היופי, המתאפיינת באי סימטריה בולטת, רופסת, ונטולת מבט, או בעלת מבט מרושע, וקורא ליצירתו במתכוון שם כשמה של יצירת חברו.

 

האם העתיק הצייר השני את יצירת הצייר הראשון?

דומה שאיש לא יחלוק כי התשובה לכך – לאו רבתי.

 

כך גם בענייננו. האפרתי לא העתיקה את דמויות חסמבה אלא עיצבה דמויות שונות תכלית השינוי מדמויות חסמבה, וקראה להן שמות כשמות אשר קרא הסופר מוסינזון לגיבורי סדרת חסמבה.

 

אין כאן העתקה, גם לא העתקה בשינוי, כי אם עיצוב מחדש של דמויות גיבורי סידרת חסמבה.

 

ד.         הגנת השימוש ההוגן

 

שמא טעיתי במסקנתי בשאלת העתקת הדמויות, אדרש לשאלת הגנת השימוש ההוגן על פי סעיף 2(1)I לחוק.

 

האפרתי טוענת כי ספרה הינו פרודיה על סדרת ספרי חסמבה ונועדה להציג את גיבורי הסדרה באור מגוחך, בדרך של הצגת מסלול חייהם הבוגרים וזקנתם כמביישים את ילדותם.

 

עו"ד קלדרון, בא כוחה של הגב' מוסינזון, אינו חולק על כך שפרודיה על יצירה מוגנת הינה דרך ספרותית לגיטימית של ביקורת, החוסה תחת הגנת השימוש ההוגן. אלא שלשיטתו יצירתה של האפרתי אינה פרודיה על היצירה המוגנת אלא לכל היותר סטירה חברתית, ונושא הביקורת אינו היצירה המוגנת.

 

טיבה של פרודיה שהיא שומרת על הצורה האמנותית של היצירה המקורית תוך שינוי התוכן, באופן שנוצר ניגוד משונה מלעיג (ראה המלון החדש מאת אברהם אבן שושן, הוצאת קרת ספר, מהדורה שישית).

 

לדעתי בספרה של האפרתי התקיימו יסודותיה של הפרודיה. האפרתי בחרה בדרך של סיפור עלילה דמיוני במתכונת סדרת חסמבה, כדי להציג את דמויות חסמבה באור מגוחך, כאומרת: ראו לאן התגלגלה אותה חבורת נערים תמימה נועזרת ושוחרת טוב הלוחמת את מלחמת הטובים ברעים, ומה עלתה להם בסופם.

 

הביקורת עליה מגן סעיף 2(1)I אינה מוגבלת לסוג ספרותי מסויים. הביקורת עשויה ללבוש מגוון של צורות ספרותיות, ממאמר בעתון או בכתב עט ספרותי, דרך סרט או מחזה, ועד סיפור עלילה המשמר את הצורה האמנותית של היצירה המבוקרת ומשנה את תוכנה.

כזו היא בעיני יצירתה של האפרתי, ועל כן אילו סברתי שיש ביצירה העתקה של דמויות חסמבה, הייתי קובע שההעתקה מוגנת על ידי דוקטרינת השימוש ההוגן.

 

התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים:  מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר להנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדנים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת. האיזון הראוי בין ערכים ואינטרסים אלו  מחייב שלא להגביל ולצמצם העתקה המותרת לצרכי ביקורת לצורה מסויימת של ביקורת.

החשש שהתרת העתקה למטרת ביקורת יצירה בדרך של פרודיה דוגמת ספרה של האפרתי תגרום ליוצרים להמנע מפרסום יצירותיהם נראה לי דחוק ביותר, ואינו שקול כנגד הצרת חופש הביטוי של מבקרי היצירה.

 

ה.        פגיעה בסופר יגאל מוסינזון ז"ל

 

בכתב התביעה ובסיכומים מלינה הגב' מוסינזון על הזילות בכבודו של הסופר יגאל מוסינזון. העילה לטרונייתה כינויים מעליבים נגד הסופר אותה שמה האפרתי בפיו של שוער גן העדן: "אידיוט" ו-"סופר כושל".

 

התובעת מוסיפה וקובלת על כך שבעוד סדרת חסמבה נטולת ארוטיקה וסקס, ואפילו נשיקה אחת לא נכללה בין דפי הסידרה, ספרה של האפרתי רווי תאורי מין קשים על גבול הפורנוגרפיה, תיאורי רצח והתעללות קשים והתגרות פרוביקטיבית באלמנטים דתיים מקודשים בעולמה של היהדות.

 

דומה שהגדרה זו לוקה בהגזמה יתירה, אולם אפילו היה זה תיאור הוגן של הספר, היצירה הינה יצירתה של האפרתי ולא יצירתו של יגאל מוסינזון, וחופש הביטוי מגן על האפרתי מפני התערבותה של התובעת בתכני ובסגנון יצירת האפרתי.

 

מסקנותי לעיל מייתרות את הצורך לדון בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, שהרי יסוד הנטילה שלא כדין לא התקיים.

 

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה.

 

בנסיבות העניין, וכדי להביע מורת רוחי מצירוף רשימה בעיתון לסיכומי האפרתי כראיה איני עושה צו להוצאות.

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בפקסימיליה.

 

ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ג (29 במאי 2003) בהעדר הצדדים.