הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

זקני העיתונות יטיפו לאינטרנט מוסר

03/07/2003 | דואר חשמלי | גיליון מספר 18

משה הלוי

[email protected]

זה היה רק עניין של זמן. עיתונאים ועורכים בעיתונות הכתובה והמשודרת גילו את רשת האינטרנט ואת הנכתב בה. זקני עיתונות, שתוצרתם כתובה על נייר או משודרת לאוויר העולם בגלי רדיו, יטיפו לכם גולשי האינטרנט העצמאיים איך לגלוש, מה לכתוב, במה לצפות ובאילו ערכי מוסר להסתייע. אם אצלם בעיתונות יש "מוסר" וכללים, אז למה לכם אין?

עד לשנת 1999, לא היו עיתונים עבריים ברשת האינטרנט. למעשה, היו מספר פורטלים שניסו לתת קצת חדשות לגולשים, ואפילו הביאו בשביל זה את גדי סוקניק, אז עיתונאי מהשורה הראשונה, שהצטרף לנטקינג, "מלך האינטרנט", כדי להסביר לאנשים החדשים מהאינטרנט איך עושים וכותבים חדשות.

לפורטל ספורט אחר, פורטל "מספר אחת", הביאו את יורם ארבל, שם דבר בעיתונות הספורט המשודרת מהמגרשים, ושוב, כדי להסביר לאנשים מהאינטרנט ששמו ותמונתו של עיתונאי ותיק הם דבר חשוב מאוד כדי לייצר חדשות ברשת ולהביא קוראים.

פורטל הספורט one

http://www.one.co.il

בהמשך הצטרפו לרשת האינטרנט עיתונים הגדולים. עיתון "הארץ" הקים אתר ובו שם כמעט את כל העיתון. אחריו הגיע עיתון "מעריב" שגם הוא שם את כל כתבותיו על הרשת. ידיעות אחרונות החליט להקים מערכת חדשות נפרדת בשם ynet, החלטה שהתבררה כמהלך נכון, ולו רק בשל העובדה שאת המערכת מאיישים אנשי אינטרנט ולא אנשי עיתונות ממסדית שאבד עליה הכלח בעידן האונליין.

מי פה אחראי על האינטרנט?

רזי ברקאי, עיתונאי ממסד ותיק, היה שנים רבות ברשת ב של קול ישראל. משם עבר לגלי צה"ל ושם הוא נמצא עד היום. בעבר, בשידור רדיו שעירב גם מערכת צ'אט בה יכלו הגולשים לשלוח שאלות לאולפן, קמה מהומה בצ'אט, ורזי פלט את הביטוי שנחרט במוחם של גולשים רבים: "איפה האחראי על האינטרנט?".

רזי ביקש לעשות סדר בבלגאן ששרר באותו רגע באינטרנט ובצ'אט, וביקש לדבר עם העורך הראשי של האינטרנט, תפקיד שעדיין לא קיים עד היום, אבל בעיתונות הממסדית הוא דבר מובן מאליו. בלי אישור של העורך הראשי (או אחד מסגניו), ידיעות לא עולות לאוויר העולם, לא מודפסות, לא משודרות ויש סדר.

ביום 8 אפריל 2002, קיפחו 13 חיילי מילואים של צה"ל את חייהם במארב מטענים מתוכנן בשטח לחימה במחנה הפליטים ג'נין. על הסיפור הנורא היה מהרגע שזה קרה, צנזורה חזקה מצד העיתונות הממסדית. את הצנזורה הפעילה הצנזורה הראשית של צה"ל שעובדת בצמוד לוועדת העורכים של העיתונות, אשר כפופה לקבלת אישור על ידיעות ביטחוניות, וללא אישור כזה, אף ידיעה לא תשודר ברדיו ולא תיכתב בעיתון.

למרות זאת, פורומי האקטואליה והחדשות ברשת רעשו וגעשו, והשמועות על האסון הנורא הכו גלים. אזרחים מן השורה שלא קיבלו את הידיעות בערוצי החדשות הממסדיים הכפופים לצנזורה ולדובר צה"ל, קיבלו את מבוקשם ברשת האינטרנט.

ביום 10 אפריל 2002, יומיים לאחר האסון הנורא בעיר ג'נין, יומיים לאחר שהאינטרנט סיפר לראשונה על האסון, למורת רוחה של העיתונות הממוסדת, עלה לראיון טלפוני בגלי צה"ל גיורא שמיס, עורך אתר תיק דבקה, שהיה אחד מהראשונים ברשת האינטרנט הישראלית שסיפר על האסון הנורא.

רזי ברקאי, ככל הנראה עדיין לא למד את המדיה החדשה, שאל את גיורא שמיס מדוע הוא לא הקפיד לקיים את ההסכם בין העיתונות לבין דובר צה"ל על שתיקה בהסכמה. גיורא שמיס, עיתונאי ותיק שעבר מן העיתונות הכתובה והממוסדת לרשת האינטרנט השיב לרזי כגמולו: "ההסכמים שלכם לא מחייבים אותנו", אמר, ובלשון אחרת: "ההסכמים של העיתונות הממוסדת עם דובר צה"ל לא כוללת את רשת האינטרנט ואתר החדשות תיק דבקה לא חתום על דבר כזה".

שמיס המשיך והוסיף כי העיתונות הממוסדת מתעלמת במופגן מרשת האינטרנט, ורק כאשר ברשת האינטרנט מתפרסמת ידיעה שהעיתונות פספסה או היתה מנועה מלשדר או לכתוב אותה, קמות טענות על הרשת הסוררת, שככה לא מקפידה על הסכמים.

רזי, שבשידורים שלו מקפיד לא לצאת פראייר ותוקף בחזרה את המרואיין, ניסה להסביר לשמיס כי "תיק דבקה הוא אמצעי תקשורת לכל דבר" ולכן לדעתו של רזי, "תיק דבקה שהוא אמצעי תקשורת לכל דבר, מפר הסכמה בין צה"ל לבין אמצעי התקשורת הישראלים".

שמיס, גם הוא לא פראייר, הסביר לרזי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא ניתן לכפות הסכמים שעושים כלי התקשורת הישראלים עם גורמים שמתעלמים מהאינטרנט, על האינטרנט. שמיס הסביר כי כאשר דובר צה"ל מתעלם מרשת האינטרנט כאמצעי תקשורת, וכאשר גופים נוספים מתעלמים מרשת האינטרנט, אל להם לצפות כי ביום פקודה הם יקבלו שירות בנוסח של "הסכמות והסכמים".

בסיומה של השיחה והראיון שערך רזי ברקאי עם גיורא שמיס, ניסה להסביר שמיס לרזי כי אתר החדשות שלו אינו כולל פורומים וצ'אטים, והניסיונות להכליל את האשמות כלפי הפורומים והצ'אטים שפרסמו ידיעות ושמועות לא מבוססות, אינן במקומן. רשת האינטרנט, כמו שחושבים מספר עיתונאים זקנים נטולי מחשב, אינה רשת הומוגנית, והניסיון להשוות צ'אטים לאתרי חדשות אינו נכון.

הכתבים הצבאיים של ynet

בשנת 2001, זמן קצר לאחר שאתר ynet עלה לאוויר, ניסו להתקבל לתא הכתבים הצבאיים של התקשורת הישראלית הנהנה מפול של ידיעות שמשחררים גופים כמו צה"ל ומשרד הביטחון, גם כתבי ynet.

אתר yent

http://www.ynet.co.il

תא הכתבים של העיתונות הממוסדת לא אהב את הניסיון של כתבי אתר חדשות באינטרנט להיכנס לתא הכתבים הצבאיים, וסירב להכניסם לתא הכתבים הצבאיים. האבסורד בכל הסיפור על פי מה שפורסם אז, היה שאפילו הכתבים הצבאיים של עיתון ידיעות אחרונות, לא אהבו הכתבים של ynet. אתר ynet כזכור הוא אתר אינטרנט של ידיעות אחרונות.

זה לא כל כך עזר להם, לאותם עיתונאים ממסדיים: אתר החדשות של ynet הוא דף הבית של פוליטיקאים רבים, פקידים במשרדי הממשלה ובמשרד הביטחון, ואפילו אצל הרמטכ"ל ובלשכה של יאסר ערפאת.

אבל למרות זאת, אתר החדשות של ynet שסבל בתחילת קיומו ממה שסובלים מהם אתרי אינטרנט, בריונות עיתונאית ממסדית לשמה, מקפיד לקיים את הכללים ואת ההסכמים בין אמצעי התקשורת לגופים כמו דובר צה"ל, הצנזורה וגופים נוספים.

עיתונאי מתריע על הפרת צו איסור פרסום באינטרנט

בחודש דצמבר 2000 הקים העיתונאי הותיק יואב יצחק את אתר החדשות שלו. זמן קצר לאחר ההשקה, החלה מריבה בין העיתונאי ותיק לבין פיגורה אינטרנטית בשם נעם רוטר שנסבה על כך שגולש כלשהו בפורום הסקופים והחדשות של רוטר נט, נתן קישור לידיעה מאתר החדשות של יואב יצחק.

סיפור המריבה בין יצחק לרוטר ולגולשים (וביניהם הח"מ) הגיע לאחר יותר מארבעה חודשים לבית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק א 1609/01). ביום 10 אפריל 2001, תבע יואב יצחק את משפחת רוטר על 1,050,000 ש"ח על לשון הרע, ואת הח"מ על 100,000 ש"ח.

לאחר תהליך גישור, משפחת רוטר התנצלה, שילמה את ההוצאות והסיפור כמעט נגמר. בין הח"מ לבין יואב יצחק מתקיים עדיין ההליך בבית משפט השלום בתל אביב. קדם משפט נקבע ליום 2 דצמבר 2003 בפני כבוד השופטת יהודית שבח. מספר התיק החדש שעבר מבית המשפט המחוזי בתל אביב לבית משפט השלום הוא תיק א 33613/03.

אחת הטענות נגד אתר האינטרנט של רוטר נט היה פרסום העובדה שיעקב נמרודי, אחד מהבעלים של עיתון מעריב ומעסיקו של יואב יצחק, נעצר על ידי המשטרה. על העניין התפרסם כפי שהתברר מאוחר יותר צו איסור פרסום. צו איסור הפרסום נשלח למערכות העיתונים, וגם למתחרים של עיתון מעריב, עיתון ידיעות אחרונות ועיתון הארץ, אשר קיימו את הצו ולא פרסמו דבר על המעצר.

צו איסור הפרסום אף פעם לא התקבל ב"מערכת" רוטר נט. אף אחד במערכת לא הכיר את רוטר נט כאמצעי תקשורת שצריך ליידע אותו על צווי איסור פרסום.

וכך כתב אותו עיתונאי:

אתר רוטר.נט הפר צו בית המשפט שאסר פרסום מעצרו של יעקב נמרודי

הפרסום נעשה באתר ביום 18.12.00, למרות שהיה תלוי ועומד צו איסור פרסום; באתר עצמו ניתן ביטוי למגבלות החוק, ולמרות זאת המשיכו בעלי האתר את הפרסום; בית המשפט התיר את הפרסום ביום 20.12.00; רוטר מסר תגובה כוזבת לפיו באתרו לא ידוע לו על ההפרה.

עיתונאי ותיק מלשין למשטרה שאתר אינטרנט הפר צו איסור פרסום

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=130

"אבל אדוני השוטר, הוא הפר צו איסור פרסום"

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=133

עיתון דה מרקר, עיתון מקבוצת רשת שוקן, המו"ל של עיתון הארץ, שהיה קיים רק ברשת האינטרנט, התחכם אף הוא ופרסם את דבר המעצר בפורומים של דה מרקר על ידי גולש אנונימי.

את העיתונאי הממסדי יואב יצחק, שגם קיבל הלוואה מיעקב נמרודי כדי להקים את אתר האינטרנט שלו זה לא כל כך שימח, והוא בתגובה כתב כתבה פסודו עיתונאית המציגה את אתר רוטר נט באור שלילי, וככזה שאינו שומר על החוק ומפרסם ידיעות שיש עליהן צו איסור פרסום.

הקטע המעניין בכל סיפור המריבה היה לגלות כיצד עיתונאים ממסדיים מנצלים את עטם ומקלדתם כדי להשמיץ את נשואי כתבותיהם, לתפור להם תדמית שלילית, להגן על אינטרסים של אחרים ולנסות להראות לעולם שהנה האנשים האלה מרשת האינטרנט הם פורעי חוק.

בהמשך המריבה בין יואב יצחק לרוטר, נוצלו כלים עיתונאים המשמשים עיתונאים ממסדיים כדי לבנות סיפורים ולגרוף רייטינג לעיתון. הגולשים תוארו ככהניסטים, פורעי חוק, עבריינים המפרסמים ידיעות עברייניות, סהרורים ועוד ביטויים כיד הדמיון הטובה.

"אדוני השוטר, הוא לא רק הפר צו איסור פרסום. הוא גם צייר סמל של כהנא"

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=143

בתגובה, גולשים רבים באתר רוטר נט שהרגישו פגועים, כתבו מהמיית ליבם כנגד העיתונאי המשמיץ, בלי לערב כלל את בעלי האתר, נעם וישעיהו רוטר.

שאלה אחת שעלתה לדיון בעקבות המריבה: האם לאתר אינטרנט בו גולשים מפרסמים ידיעות "אסורות" או לשון הרע כנגד אדם כלשהו, יש אחריות ללשון הרע שפורסם, כשם שעורך עיתון אחראי על כל מה שעיתונאים המקבלים פרוטות מפרסמים?

העיתונות הממוסדת טוענת שכן. משתמשי רשת האינטרנט טוענים שלא.

ההבדל בין אינטרנט לעיתון

די הרבה פעמים אני מוצא עצמי מנסה להסביר לעיתונאי ותיק נטול אינטרנט (או כזה שבו הוא משתמש רק כדי לשלוח דואר אלקטרוני), את ההבדל בין אינטרנט לעיתון.

רבים מהעיתונאים הכותבים כיום בעיתונות הכתובה וגם המשודרת, אינם מכירים את לשון החוק ואת הבסיס המשפטי של המקצוע בו הם מוצאים את פרנסתם.

עיתונאים רבים שמכירים רק את הצורה שבה הם עובדים, אינם מסוגלים לדמיין במוחם מצב שבו אפשר לכתוב ולפרסם דברים להמונים גם ללא עריכה של דיקטטורה מערכתית, ללא דד ליין, ללא שינוי מגמתי של מה שכתבו, ללא מעצורים ופחדים ממפרסמים ואנשי שלומנו.

רבות הן הפעמים שאפשר לשמוע שדרן רדיו ותיק המציע הצעות לא רציניות למרואיין שבא מתחום האינטרנט. ההצעות ככל הנראה לקוחות מעולם העיתונות והתקשורת שבו עובד המרואיין.

כך למשל, בראיון שערך העיתונאי חיים זיסוביץ' מרשת ב עם ישעיהו רוטר, מפעיל אתר רוטר נט, ביום 19 ינואר 2001. הראיון הרדיופוני נערך בהקשר לגולש אינטרנט בשם אופיר רחום ז"ל שנרצח בעקבות מלכודת שהחלה בשיחת אינטרנט תמימה בינו לבין גולשת מתחזה. אותה גולשת ביקשה להיפגש עמו. רחום הסכים והגיע לירושלים. חבריה של אותה גולשת הגיעו איתה למקום המפגש ורצחו את הנער בן ה 16. לגולשת קראו אמנה מונא והיא וחבריה הרוצחים היו פלסטינים מתנועת הפת"ח שביקשו לרצוח יהודי.

אופיר רחום גלש באתר רוטר נט כמו רבים אחרים. לשדרן חיים זיסוביץ' נראה אך טבעי להציע הצעות כיצד ניתן לשפר את האבטחה בכניסה לאתר האינטרנט של רוטר נט כדי שמקרים כאלו לא יקרו שוב . זיסוביץ' הציע שגולשים יחויבו לשלוח את תמונתם לאתר רוטר נט, וכך יזוהו.

ככל הנראה, כך זה עובד במשרדי קול ישראל וברשת ב. אף אדם ללא תעודה מזהה הכוללת תמונה, אינו יכול להיכנס למשרדי הרדיו ולפגוע באדם אחר. ובהשלכה לרשת האינטרנט: אם תשלחו תמונה לאתר האינטרנט, אף אחד לא יפגע בכם, כי יש לו תעודת זיהוי הכוללת תמונה.

ההבדלים העיקריים בין עיתון לאתר אינטרנט כתובים למעשה בפקודת העיתונות המנדטורית העתיקה משנת 1933 שכמעט ולא שונתה עד היום. למדינה זה נוח. לעיתונות זה גם כן נוח, וכך נוצר מצב שחופש העיתונות הנגזר מחופש הביטוי, מוגבל על ידי חוקים שנכתבו על ידי מנדט בריטי ששלט על ילידים בפלסטינה.

פקודת העיתונות קובעת את הדברים העיקריים באים לגבי עיתון:

1. סעיף 4 בפקודה קובע כי אין להדפיס או להוציא לאור עיתון בלא רשיון: אין להדפיס או להוציא לאור שום עיתון בישראל אלא אם כן קיבל בעליו תחילה רשיון בחתימת הממונה על המחוז בטופס הקבוע בתוספת הראשונה לפקודה זו, כלשון החוק.

2. חלקו הראשון של סעיף 5 בפקודה מגדיר את התנאים למתן הרשיון: מתן הצהרה בשבועה של בעל העיתון. ההצהרה תכלול את שמו המלא, כתובתו, גילו, הנושאים בהם יעסוק העיתון, שמו וכתובתו של העורך, וכן שמו וכתובתו של בית הדפוס שידפיס את העיתון. בית הדפוס חייב להיות "כשר", כלומר כזה שלא הסתבך בעבר עם השלטון.

3. חלקו השני של סעיף 5 בפקודה מגדיר מי יכול להיות עורך עיתון. זה אינו נתון לשיקול הבעלים של העיתון, אלא גם לשיקולו של השלטון: העורך חייב להיות מעל גיל 25, בעל תעודת בגרות ישראלית או כזו המוכרת על ידי השלטון, ושאינו בעל עבר פלילי. כמו כן על העורך המיועד להגיש תצהיר בשבועה וכן כתב ערבות חתום על ידי שני ערבים.

4. סעיף 6 בפקודה קובע שאם לא פרסמתם דבר במשך 3 חודשים, הרשיון שלכם להפיק עיתון יישלל בשל חוסר מעש.

5. סעיפים 8 ו 9 בפקודת העיתונות מחייבים מסירת עותקים מהעיתון למוסדות שלטוניים שונים, ואם לא נמסר העתק כזה, מדובר בעבירה פלילית ובעל העיתון ועורכו צפויים לששה חודשי מאסר.

6. סעיף 10 בפקודה קובע כי על העיתון לפרסם מודעות רשמיות של השלטון בגיליון הראשון שרואה אור.

7. סעיף 19 בפקודה מסמיך את שר הפנים לסגור לכם את העיתון מתיי שנראה לו.

ההבדל הגדול בין אתר אינטרנט לעיתון הוא ההבדל בין הפקת עיתון לפי פקודה ולבין הפקת עיתון ללא פקודה. בעל אתר אינטרנט אינו חייב להצהיר ולשלם ערבות לשלטון. עורך אתר אינטרנט יכול להיות אדם בין 16 שנים ובעל עבר פלילי. עורך אתר ברשת אינו נדרש להפקיד אצל נציג השלטון ערבויות ותצהירים. אתר אינטרנט לא חייב דבר לאיש מלבד לעצמו ולקוראיו (אם יתחשב בדעתם).

פקודת העיתונות משנת 1933 נראית כל כך ארכאית בעידן האינטרנט עד כי נדמה שלא מבטלים אותה בגלל הגמוניה כלשהי שהיא יוצרת. השלטון יכול לשלוט על פרסומים. בעלי העיתון שומרים על השליטה. הם כבר עברו את התהליך של האישורים הנדרשים ואותם לא מעניינת העובדה שאחרים יתקשו להפיק עיתון אם לא יעמדו בדרישות האבסורדיות הללו.

בניגוד לעיתונות הממסדית והשמרנית שלא מתירה לשונים ממנה להיכנס למוסד הזה, השונים יכולים לפתוח או להיכנס לאתר אינטרנט קיים ולדווח כאוות נפשם על מה שראו ומה ששמעו מבלי לעבור אצל העורך הכל יכול.

כאשר גולש כזה כותב דבר מה שעין של עורך לא ראתה אותו טרם הפרסום, אי אפשר להטיל על העורך או על בעל האתר את האחריות אם הדברים היו אסורים בפרסום, כמו למשל ידיעה שעליה יש צו איסור פרסום או עוברת על חוק איסור לשון הרע.

המוסדות של העיתונות הממסדית

העיתונות הממוסדת מפעילה מספר מוסדות השומרים על האינטרסים שלה מול השלטון, על טובת המקצוע ועל הגילדה של העיתונאים.

וועדת העורכים

קבוצה של עורכי העיתונים הגדולים וכלי התקשורת הכוללת גם מספר עיתונאים ותיקים השייכים לברנז'ה, ונחשבים ל"זקני העיתונות". וועדת העורכים נהנית מיחס חם של השלטון מכיוון שכך השלטון יכול להשוויץ בפני אותם עיתונאים בכירים על פעולות חשאיות ומבצעים צבאיים שעשתה המדינה, אבל לדעת בוודאות שהציבור לא יקרא על כך בעיתון בגלל צנזור עצמי. "הצנזור העצמי" לא כולל את העיתונאים: הם יודעים מה קרה, הם מדברים על זה בינם לבין עצמם, אבל אתם, הקוראים הפשוטים, לא תדעו על כך.

מועצת העיתונות

בקרב גולשי אינטרנט היא נקראת גם "מוצצת העיתונות". זהו גוף שהוקם בשנת 1963 על ידי מספר גופים שייצגו עיתונאים בתקשורת הכתובה והמשודרת.

תפקידיה של מועצת העיתונות הוא לנסות לשמור על חופש העיתונות ("זכות הציבור לדעת") ולקבוע כללי אתיקה מקצועיים לאנשים העוסקים בכתיבה ובעיתונות. המועצה מטפלת בתלונות נגד עיתונאים אשר מוזמנים ונשפטים בבית הדין המשמעתי חסר השיניים שלה. למרות חוסר השיניים, מטיל בית הדין של המועצה עונשים משמעתיים על עיתונאים סוררים שהעזו להשתתף בפרסומת בטלוויזיה.

ב 13 ינואר 2003 היה ניסיון של מועצת העיתונות לקבוע כללי אתיקה ולהחיל אותם גם על כותבים ואתרים ברשת האינטרנט.

מאמר מורחב על כך

http://halemo.net/info/council/index.html

אגודת העיתונאים

גוף שגם הוא כמו מועצת העיתונות נולד כדי לשמור על חופש העיתונות אבל הפך לגוף המנסה לשמור על מעמדם של העיתונאים השכירים מול המוציא לאור, מה שלא כל כך עוזר לעיתונאים שמקבלים פרוטות ומושלכים לרחוב בגלל קיצוץ בתקציב או בגלל שבעל העיתון צריך לשלם פיצוי לקורא שבו פגע.

כמו ההסתדרות, גם לאגודת העיתונאים אין כוח מול בעלי הממון והעיתון שמנהיגים חוזים אישיים. עיתונאי שרוצה לכתוב בעיתון, יכול לעשות זאת רק אם חתם על חוזה אישי. עיתונאי שכיר? אין כבר דבר כזה.

עיתונות עצמאית ברשת

ברשת האינטרנט הישראלית קיימים מספר אתרי אינטרנט עצמאיים שמפרסמים חדשות בצורה לא ממוסדת, ללא פיקוח של השלטון של עורך שכבול לבעלים של העיתון וללא רשיון של המדינה.

כל האתרים הללו אינם כבולים כרגע לאיסורים שמטילים על עצמם אמצעי התקשורת הגדולים. בשל כך, תמצאו שם לפעמים ידיעות ממקור ראשון שלא התפרסמו בכלי התקשורת הגדולים מסיבות שונות. ברזומה של האתרים הללו כבר רשומים מספר סקופים שראו אור לראשונה באינטרנט, ובהמשך התפרסמו גם בכלי התקשורת "הרשמיים".

חלקם של האתרים הללו הוא בבעלותם של עיתונאים ממוסדים לשעבר שעזבו את הממסד העיתונאים והקימו לעצמם אימפריה ברשת האינטרנט המספקת סיפורים, חדשות ומאמרים לאלפי גולשים ביום.

הנה מקצת האתרים הללו:

"עניין מרכזי" של רמי יצהר

http://www.news-israel.net

תיק דבקה של גיורא שמיס

http://www.debka.co.il

רוטר נט

http://rotter.net

אתר פרש

http://www.fresh.co.il

פורום העניין שלנו בהייד פארק

http://news.hydepark.co.il

יש"ע ניוז

http://www.yeshanews.com

אינדימדיה ישראל

http://www.indymedia.org.i

דו"ח אמין (מופץ רק בדואר אלקטרוני. יש להירשם מראש)

http://reshet.com/amin/doch

עיתון הצופה לא אוהב עירום באינטרנט

את כל המאמר הזה התחלתי לכתוב בגלל הפרסום שהתפרסם בשבוע האחרון כי עיתון "הצופה" פנה בבקשה לאתר הפורומים של הייד פארק להסיר תמונות של גולשות עירומות שהצטלמו על עותק של עיתון "הצופה".

לעורך הראשי של עיתון "הצופה", גונן גינת, לא היה נוח לראות תמונה של העיתון לצד ישבנה של אישה עירומה המחזיקה את העיתון רק על מנת לשוות לתמונה נופך ישראלי, וכדי שגולשים סקפטיים יאמינו כי התמונה צולמה בחדר מיטות ישראלי כשר למהדרין.

הסיפור המלא שנכתב על ידי גל מור באתר ynet

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2671514,00.html

עיתון "הצופה" הוא לא עיתון "שמאלני" שאפשר להאשים אותו בהתנשאות על הגולשים "הימניים" ברשת. מדובר בעיתון דתי, ציוני ולאומי המשרת את ציבור הכיפות הסרוגות, בדרך כלל תומכי מפד"ל ומפלגות ימין.

אבל, כמו על עיתון ממסדי, גם עיתון "הצופה" לא החליף את הדיסק ואת מערכת ההפעלה. בעבר, עיתון "הצופה" בחר באפריל 2001 לתקוף בכתבותיו דווקא את אתר רוטר נט, המזוהה (לא תמיד בצדק) כאתר דתי ימני. עיתון הצופה החליט שהתכנים המתפרסמים באתר רוטר נט עוברים את גבול הטעם הטוב, אינם הולמים את הציונות הדתית ואינם ראויים להתפרסם בפרהסיה. בדיוק מאותה משפחה של טיעונים שנותנים עיתונים חילוניים ממסדיים "הנגועים בשמאלנות ייתרה": זה לא ראוי, אצלנו זה לא היה מתפרסם, איפה העורך, ולמה אין שליטה על מה שכותבים הקוראים.

משפחת רוטר לא אהבה את הטון של הצופה, וכתבה מאמר תגובה נגד "הצופה"

http://www.rotter.net/musaf/search/1067.htm

במוחי נשאלה שאלה לא פתורה: מי במערכת הצופה גילה את התמונות של הבחורות העירומות?

מי שם תמונות זוועה?

אחד הנושאים שהיו למחלוקת בין העיתונות הממסדית לבין רשת האינטרנט, נוצר בעקבות המצב העגום של פיגועים ומלחמת התשה בין הפלסטינים למדינת ישראל ולאזרחיה.

עד לפני כשנתיים, נדיר היה למצוא בעיתונות הכתובה והמשודרת תמונות של קורבנות פיגוע השוכבים מדממים, אבריהם כרותים, בזמן אמת, מספר שניות או דקות לאחר הפיגוע.

ההימנעות מהפרסום הזה לא היה בשל מחסור בתמונות. לצערנו, פיגועים התרחשו במקומות הומי עיתונאים וצלמי עיתונות, כמו תל אביב וירושלים. תמונות מזעזעות רבות צולמו על ידי צלמים של סוכנויות הידיעות רויטרס ו AP.

עיתונים וכלי תקשורת גדולים נהנים מפול גדול של תמונות ועליהם רק לבחור את התמונה ולשים אותה בעיתון שלמחרת. אבל, בתפקיד שבו לקחו על עצמם לשמור על המוסר והזוועה בעם ישראל קורא העיתונים, החליטו זקני העיתונות לצנזר בצורה עצמאית את התמונות הקשות בשם "קדושת המת", "שמירה על המוסר" ועוד הסברים מהשרוול היהודי.

אבל, העידן הזה נגמר כשגולשים כמו הח"מ גילו לראשונה את מאגר תמונות העיתונות של סוכנויות הידיעות הזרות שנמצא במדור באתר של יאהו.

יאהו דיילי ניוז

http://dailynews.yahoo.com

באתר החדשות של יאהו ניתן למצוא את כל התמונות שצילמו צלמי העיתונות הזרה, חלקם צלמים ישראלים. התמונות מועלות לאתר ולצדן ניתן הסבר היכן צולמו, מי מופיע בתצלום ומה הוא האירוע המדובר.

כך למעשה, מצאו את עצמן תמונות מזעזעות רבות מתפרסמות בפורומים החדשות השונים. האמת המרה והכואבת על פיגועים הונצחה באתרי החדשות של האינטרנט. אמת מרה על "קורבנות השלום" הוצגה לעם. לראשונה מזה תקופה, קיבל הביטוי "תמונה אחת שווה אלף מילים" משמעות אמיתית.

מול המילים היפות שפורסמו בעיתונות הזקנה והממוסדת, מילים על "שלום", על "קורבנות השלום" , על זה שצריך להגיע להסדר ועל זה שצריך להתחשב בצד השני, התפרסמו להן תמונות אמת מ"זירת השלום".

גם העיתונות הממוסדת הבינה שאי אפשר יותר לשקר לעם, ואם הם לא ישימו את התמונות הקשות אצלם בעיתון, אנשים ילכו ויחפשו את זה ברשת האינטרנט, וגם ימצאו.

עדיין קיימים אותם זקני עיתונות שחושבים שזה לא בסדר ולא צריך להראות לציבור את האמת הגרפית הכואבת. הם הרי ראו את זה. למה שאתם תראו גם את זה? מה? גם אתם רוצים להזדעזע? זה הרי לא מוסרי.

רק שאלה אחת נותרה פתוחה אצלי בראש: האם בעקבות הפרסומים המזעזעים על הפיגועים, העם הפסיק להאמין בשלום עם הפלסטינים ופנה חזק ימינה (מדינית) בבחירות האחרונות (בחירות 2003)?

אנקדוטה קלה מאותה תקופה:

בתקופה שמתחילת האינתיפדה באוקטובר 2000, ועד ליום שבו שאר הגולשים גם כן גילו את אתר החדשות של יאהו הכולל תמונות, עיתונאים אחרים שלא ידעו מהיכן אני מביא את התמונות ומפרסם בפורומי החדשות, חשבו לתומם שאני עובד בסוכנות ידיעות זרה, מה שלא היה נכון אף פעם.

עיתונאי כזה, שלפעמים חותם את מאמריו תחת השם "סופר מעריב" בהקשר לסיפורים שקשורים אליו, כתב על זה: "ככל הנראה מדובר בגולש מעכו, מהנדס מחשבים, שמועסק באחת מסוכנויות הידיעות הזרות שפועלות בישראל"

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/13032001/ART125731.html

האינטרנט יסגור את העיתון?

בימים אילו אנו מתבשרים על קיצוצים חדים במערכות העיתונים. עיתונאים רבים מקוצצים ממשרתם, ונאלצים למצוא עצמם כותבים בחינם באינטרנט ולא בתשלום לעיתון.

פרסומים רבים בעיתון של הבוקר הם כבר פאסה לפני הצהרים וכל מי שרוצה להתעדכן בחדשות חמות, יכול לפתוח רדיו כל שעה עגולה, ואם הוא חפץ בקצת יותר מידע, הוא יכול לפתוח אינטרנט ולקרוא.

מספר הכניסות לכל אתר חדשות מתחיל לעבור את מספר המנויים לעיתון. תירוץ טוב לומר לאשת המכירות המתקשרת להציע לך מנוי על העיתון מנייר, הוא להסביר לה שאתה קורא חדשות באינטרנט.

עדיין, המכירות של העיתונים הגדולים בסוף השבוע הן גבוהות יחסית לשאר ימיי השבוע, כי את הבעיה של לקרוא חדשות ומאמרי תוכן בשירותים או במיטה, הטכנולוגיה העממית עדיין לא פתרה.

עיתונאי מעריב הצעיר והשרמנטי יוסף (טומי) לפיד מסקר את משפט אייכמן (18 אפריל 1961)

(מתוך ארכיון התצלומים הלאומי)