הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
מספר מנויים
גיליון
מספר 31 של דואר חשמלי נשלח ל 620 מנויים. דוור העורך: כמה מילים על כדורגל שחור 22/11/2003 |
גיליון מספר 31 (1) בפעם
האחרונה שהייתי במגרש כדורגל, היתה בשנת 1976, כשהייתי ילד בן 6. הפועל עכו עלו
אז לליגה הלאומית והעירו את אוהדי הכדורגל בעכו משנתם בליגה הארצית. אבי, שגם לא
היה חובב כדורגל גדול, אבל נמשך עם התלהבות ההמון בעיר, לקח אותי למגרש הכדורגל
ביום שבת בצהרים כדי לראות את הפועל עכו משחקת עם כל הגדולים של הליגה. את המשחק
ליווה ברשת ב בתוכנית "שירים ושערים" שדר צעיר בשם זוהיר בהלול, שהיה
מרחק יריקה של קליפת גרעין מהיציע. בצד המערבי של המגרש היו יציעים עם מושבי
בטון, ובצד המזרחי היתה גבעה ללא מושבים: גבעת נפוליון. תל מלאכותי שיצר הכובש
הצרפתי נפוליון בונאפרטה ב 19 מרץ 1799 עת ניסה לכבוש את העיר מהשלטון העותומני
ששלט באותה תקופה. הפועל עכו
שרדה שנה אחת בליגה הלאומית, וירדה בחזרה לליגה הארצית הלא מסוקרת והלא
אטרקטיבית. צבא נפוליון שרד פחות משנה במלחמה על העיר. יותר לא
ביקרתי במגרש כדורגל. כמו את אבא שלי, גם אותי הגעילו המראות הבבונים והאלימות
של אוהדי הכדורגל השרופים (בשכלם). תקופה
מסוימת עקבתי אחרי הליגה של הכדורגל בטלוויזיה, במיוחד בתקופת הזוהר של מכבי
חיפה, הנציגה הצפונית הבכירה בליגה הלאומית. (2) מצב
האלימות בספורט כיום, בעיקר במשחקי הכדורגל, אינו זוכה לענישה מרתיעה בבתי
המשפט. כנגד אוהדים שירקו, הרביצו, שרפו, איימו, חיזזו והרסו, לא הוגשו כתבי
אישום, וגם כשאלו הוגשו, נעשו עסקאות טיעון להרחקה מהמגרשים לתקופה קצרה,
שלפעמים אף לא נאכפה על ידי המשטרה. הרבה אנשים
שנכנסו לעסקי הכדורגל, ביניהם עיתונאים, אוהדים, שחקנים ואנשי עסקים, סבלו
מהתנכלות, מאיומים, מהרס רכושם, ומקללות ואלימות של אוהדים כלפיהם. הקורבן
האחרון הוא העיתונאי ציון נאנוס שחטף בעיטה לפרצוף מבבון כדורגל צעיר ומצוי.
העונש שקיבל הצעיר היה הרחקה מזירת הפשע לתקופת מה. אם היה תוקף כך סתם ברחוב
מישהו, היה נכנס לכלא או מרצה עבודות שירות ללא היסוס משפטי. רק בכדורגל,
הבבוניות נסלחת (וסליחה עם הקופים על השוואתם לגרעין הקשה של אוהדי הכדורגל). האלימות של
חלק מהאוהדים (מכל הקבוצות) אינה מתחילה ונגמרת במגרש הכדורגל. זה מתחיל בדרך
למשחק, כאשר קבוצות ממונעות של אוהדים עושות את דרכן לאצטדיונים ובדרך דואגות
לעשות מהומות על הכביש, ופרובוקציות כנגד כל מי שנחשד על ידם כאוהד של היריבה. לי זכורים
מספר מקרים בעבר, כשחזרתי מעבודתי באזור חיפה אל ביתי שבעכו, ובדרך אוהדים של
מכבי חיפה חשדו בי שאני אוהד אדום של היריבה העירונית בגלל שהמכונית שלי היתה בצבע אדום. מיד
נפנפתי להם עם "צעיף" ירוק וגרמתי להם להאמין שאני אוהד מכבי חיפה
כמוהם. מה שהם לא ידעו, הוא שהצעיף היה סמרטוט לבן שנצבע בירוק בכל עת שניגבתי
את הידיים אחרי שמילאתי מים ירוקים ברדיאטור. מיותר כמעט לספר שלאוהדי
בית"ר ירושלים נפנפתי בסמרטוט שחור צהוב מלא שמן וגריז. (3) קראתי
לאחרונה שההתאחדות לכדורגל רוצה להעמיד לדין את השחקן אבי נימני, בגלל הפשע
הנורא שהוא החזיק את כרטיס השחקן שלו ברשותו. מזה הרבה זמן, שחקני הכדורגל
נחשבים לעבדים של המועדון בו הם משחקים. חוק יסוד חופש העיסוק לא חל עליהם,
ושחקן שמעיז להתקומם נגד העבדות הזו, כבר לא ישחק כדורגל מקצועני בליגה, ויאלץ
לשחק כדורגל שכונתי רק באיזור מגוריו. אף אחד לא
יקום וישנה את העוול הזה. כאן מדובר בהרבה כסף. הרבה כוח. עוצמה כלכלית. שחקן
כשרוני מקבל כסף רב, מאות אלפים, כדי למועדון הספורט תהיה הזכות להפוך אותו לעבד
נרצע שלה. ככה זה בישראל. ככה זה גם בעולם "הנאור". (4) קבוצות
הכדורגל בישראל למדו מה שקיים בעולם הגדול והחופשי: מי שרוצה לראות אותן משחקות כדורגל
בטלוויזיה, יצטרך לשלם להן ישירות, דרך הזמנת משדר בתשלום: פיי פר ויו (pay per view). אוהדים
התרעמו, עם ישראל התקומם, עיתונאים כיתתו עטים לחרבותיהם. מה זה? שאנחנו נשלם עוד כסף כדי
לראות כדורגל ישראלי? איך נהיה כדבר הזה? לא יקום ולא יהיה. התירוץ
החביב ביותר על צרכני הסם העגול היה שהם כבר משלמים אגרת טלוויזיה, הם כבר
משלמים על כבלים ולווין, הם משלמים על ערוץ 5 פלוס שלא כלול בחבילה הבסיסית של
הכבלים והלווין, וערוץ 2 כבר משלם עבורם כדי שהם יסבלו הרבה פרסומות. ובכן,
למרות הטיעון לעיל הוא טיעון פופוליסטי שנשמע היטב ומשתלב היטב בווריד, זה טיעון
לא רציני. הכסף מאגרת הטלוויזיה לא הולך ישירות לקבוצות הכדורגל. האגרה היא על
החזקת מקלט ולא על צפיה בערוץ כלשהו. הכבלים באמת דפקו אותנו עם ערוץ 5 פלוס,
והם פועלים עד היום ללא רשיון, אבל את הטענות האוהדים צריכים להפנות למדינה ולמועצת
הכבלים שלא מענישים את ערוץ 5 בעונש רציני (קנסות מגוכחים הוטלו עד כה על הערוץ
הסורר). ערוץ 2
משלם לבעלי הקבוצות והוא מממן את זה דרך הפרסומות ולא דרך הכיס של האוהד. זכותם של
בעלי עסקים שנכנסו לעולם הכדורגל ומחזיקים קבוצות מקצועניות, לבקש תשלום על צפייה
בקבוצותיהן משחקות. מי שירצה לשלם על תוכן, ישלם. מי שלא ירצה לשלם, לא יצפה
במשחק בטלוויזיה. הרי כאשר אנחנו קונים כרטיס כדי להיכנס למגרש, אנחנו משלמים
הרבה יותר מ 20 ש"ח, לא? את זה
צרכני התוכן של הכדורגל אינם מבינים. מבחינתם "תעביר לי את מוסף
הספורט" זה אורח חיים מתעלק שהתרגלו אליו, ולאף מנהל עסק לגיטימי אין את
הזכות לבקש מהם לשלם על תוכן. בכל העולם זה ככה, רק לא בישראל הצעירה
טלוויזיונית. זה לא מסתדר לאוהדים. בטח לא אחרי שנים רבות שהם קיבלו את הסם
ישירות ובחינם לוריד הכחול שלהם. (5) אני כבר
מזמן הפסקתי לצרוך כדורגל. אף פעם לא הייתי צרכן גדול, אבל כיום כשיש משחק
כדורגל בטלוויזיה, אני מחפש לעשות משהו אחר, ורק לא לצפות בזה. זה כבר לא
מעניין. בטח לא הליגה הישראלית, שמי שלא קורא קבוע את מדורי הטלנובלה בעיתוני
הספורט, לא ימצא בה עניין מיוחד. אם היה לי
עודף כסף, הייתי בוודאי מחובר לכבלים או ללוויין, הייתי בוודאי מעביר לערוץ המדע
או לנשיונאל ג'אוגרפיק. בערוצים הללו יש סדרות מקור בנושאים דומים לכדורגל בארץ:
עבדות וזכויות אדם, בבונים בטבע, כלכלה, עסקים וגם נפוליון בונאפרטה מנסה להבקיע
את שער העיר עכו בפגז דמוי כדורגל שחור. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|