הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

דוור העורך: שחיתות לכאורה של אנשי האגרה

15/02/2004 | גיליון מספר 42

halemo

(המאמר הבא הוא מאמר אישי ומייצג את דעתו של הכותב בלבד)

אגרת הטלוויזיה היא מס חובה במדינת ישראל. כל אזרח המחזיק מקלט טלוויזיה, מחויב לשלם אגרה שנתית בסך 600 ש"ח. אם לא יישלם תוך פרק זמן ממתן הדרישה, ישלם קנסות דרקוניים ובמשך השנה עלול לצמוח מחיר האגרה ל 1,000 ש"ח, מבלי שהמחשב יעבוד קשה בשביל זה.

מכיוון שמדובר במס שהמדינה מטילה על אזרחיה הכנועים, המדינה גם קבעה דרכים אגרסיביות לגבות את אגרת הטלוויזיה מהסרבנים ובאנשים קשיי היום. המדינה משתמשת בחוק שנקרא "פקודת המסים" והוא מאפשר לשלטון לגבות את הכסף בדרכים נלוזות כגון הטלת עיקול מיידי על הרכב של בעל החוב, עיקול חשבון הבנק, עיקול כספים בידי צד ג', עיקול מיטלטלין מדירתו של החייב ועוד.

בעקבות חוסר בכוח אדם ובתקציבים למשלוח בריונים לדירותיהם של חייבי אגרה, המדינה משתמשת בשירותיה הטובים של זרוע פאשיסטית אחרת במדינת ישראל: המשטרה.

במחסומי דרכים שקובעים שוטרים כחולי מדים על אם הדרך, מצטרפים אליהם גם עלוקות אגף הגבייה של רשות השידור, ובעת שהשוטר בודק את רשיונותיו של הנהג, מכייס הגובה מאגף הגבייה את רכבו של החייב ושולח אותו להמשיך את דרכו ברגל.

חובת קיום מכרז

כרשות ציבורית וממשלתית, הניזונה מכספי משלם המסים הישראלי, מחויבת רשות השידור לעמוד בסטנדרטים מסוימים, בחוקים ובתקנות שנחקקו בישראל ומחייבים אותה ואת עובדיה.

כך למשל, כאשר רשות השידור מבקשת לבצע התקשרות עסקית וחוזית עם חברה או אדם המציע את שירותיו, היא חייבת לקיים מכרז על התפקיד. חוק חובת המכרזים משנת 1992 ותקנות חובת המכרזים משנת 1993, מאלצים את רשות השידור לפרסם מכרז לתפקידים שונים. אחד התפקידים הוא עיתונאי, תחקירן או בכיר אחר בטלוויזיה או ברדיו. החוק והתקנות מאפשרים פטור ממכרז לגבי התקשרות עם גורמים מסויימים, כמו גורמי תרבות, הווי ואמנות.

לדוגמה, אם רשות השידור רוצה להפיק תוכנית ובה ישירו צמד הזמרים יואב יצחק וחיים משה, אין צורך במכרז. מדובר באירוע תרבותי ואמנותי.

מי מפר את החוק ומי מבלף את הציבור?

ביום 18 מאי 2003, התקיימה ישיבה של וועדת המכרזים של רשות השידור. בישיבה נכחו ששה מחברי הוועדה וכן שני משקיפים. כולם חתומים על הפרוטוקול ועל ההחלטה.

הישיבה עסקה בהתקשרות הרשות עם העיתונאי יואב יצחק. רשות השידור ביקשה לצרף לשורותיה את העיתונאי יואב יצחק על מנת שיערוך ויגיש פינת תחקירים פעם בשבוע בתוכנית "דוקומדיה", בהנחיית מתי גולן.

התוכנית דוקומדיה שודרה ברשת ב' ברדיו בשעה 18:00 בערב בימים ראשון, שני ושלישי. ביום רביעי שודרה התוכנית בטלוויזיה בשעה 21:30 בערב.

כדי להביא תחקירן רציני ויקר לתוכנית, רשות השידור היתה חייבת לפרסם מכרז לתפקיד. למרות זאת, רשות השידור לא ערכה מכרז כלשהו, ובהחלטה בהינף יד ובהמלצת מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם, היא קבעה כי יואב יצחק (העיתונאי, לא הזמר) יגיש פעם בשבוע את הפינה שלו, ובתמורה הוא יקבל סכום של 4,000 ש"ח. במשך חודש יקבל האיש לא יותר מ 16,000 ש"ח עבור הגשת הפינה בתוכנית.

כדי לפטור את עצמה מחובת המכרז הנדרשת על פי החוק, אושרה ההתקשרות וסווגה כעניין "תרבות, אמנות והווי".

צילום פרוטוקול ההחלטה של רשות השידור מיום 18 מאי 2003, כאן

ibayy.gif

ראשית, גילוי נאות שלי: העיתונאי יואב יצחק תבע אותי על לשון הרע. התביעה עדיין תלויה וקיימת בבית המשפט השלום בתל אביב (ת"א 33616/03). גילוי נאות נוסף: אני אזרח ישראל. גם אני נאלץ לשלם את אגרת הטלוויזיה. גם אותי מרגיזים הסכומים המופקעים שמשולמים לאנשים כמו חיים יבין ואחרים ברשות השידור.

אבל, אולי אפשר להשלים עם הקטע של חיים יבין שמקבל על פי הפרסומים 1,000 דולר להגשת מהדורת חדשות בודדת, הרי לא ניתן לעבור לסדר היום על התקשרות עם גורם חיצוני לרשות השידור, ולשלם לו על חשבון משלם המסים סכום מופקע של 4,000 ש"ח לפינה בודדת.

תחקירנים בערוצי הטלוויזיה, ערוץ 2 וערוץ 10, מקבלים הרבה פחות, והתחקירים שלהם שווים הרבה יותר, עומדים בסטנדרטים מקצועיים, ועומדים בכללי האתיקה העיתונאית.

אולי יואב יצחק שווה בעיני אחרים את הסכומים הללו, וזה בסדר לחשוב ככה, אבל למה על חשבון משלם המסים הישראלי?

האם אותו תחקירן יקר, יואב יצחק, היה עובר לסדר היום על הפרת החוק ברגל גסה כזו? בוודאי שלא. מדיי פעם, ואף בשבועיים האחרונים, הוא שופך את דמה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל על כך שקיבלה כספי פיצויים ופנסיה על שירותה בתפקידי פרקליטת מחוז המרכז, ושופטת בבית המשפט.

דו"ח מבקר המדינה קבע כי לא היו נהלים ברורים לגבי עובדי מדינה וקבלת פיצויי הפיטורין המגיעים להם, וקבע כי מדובר בתום לב של הגברת עדנה ארבל.

את העיתונאי המסויים זה לא שיכנע והוא כתב על כך רבות. לארבל הוא ייחס שחיתות אישית, חוסר יושר ושאר מיני השמצות והכפשות, והכל לקול תרועותיהם ומקלדותיהם של מעריציו העיוורים.

עדנה ארבל בחרה שלא לתבוע את העיתונאי על השמצותיו, וזה האחרון בחר לתבוע אותה בתביעת נפל בבית המשפט השלום בתל אביב. התביעה סולקה "בפשרה" כשכל צד שומר על טענותיו. זה קרה לא לפני שהעיתונאי התובע התלונן לנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק, כי עדנה לא רוצה להגיע איתו לפשרה ולגישור (כתב על כך עיתונאי הארץ משה גורלי).

מאמר של משה גורלי בעיתון הארץ מיום 04/12/2002: "יצחק מטפס על ארבל"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=237750

בשבועיים האחרונים גילה העיתונאי בתחקיריו המלומדים כי עדנה ארבל החליפה בגדי ילדים עם השופטת של דודי אפל וזו לדעתו שחיתות אישית. עוד כתב העיתונאי המסויים כי בעלה של עדנה ארבל, אורי, ניסה למכור לחוקר הפרטי דוד ספקטור מערכות אבטחה, במסגרת תפקידו כמייצג חברה לציוד אבטחה.

האם על עצמו היה כותב בנחרצות כזו אם היה מגלה שהוא שותף לקומבינה של רשות השידור לתת לו סכום מופקע של 4,000 ש"ח לפינה בתוכנית ללא מכרז כפי שמחייב החוק? ממש לו. הוא עדיין מחשיב עצמו צדיק ובעל טוהר מידות. על אחרים הוא מלין, ועל עצמו הוא מנסה לשמור בנפטלין.

אם זה היה למשל עיתונאי אחר, נניח עיתונאי הארץ אמיר אורן, שהיה עושה קומבינה כזו עם רשות השידור, עטו המושחזת של העיתונאי המסויים היתה משספת את אמיר אורן לגזרים: "שחיתות, שחיתות, שחיתות" (לכאורה, לכאורה, לכאורה).

הבעת דעה ולא הסתמכות על עובדות

בשבוע שעבר נדחתה תביעת הדיבה שהגישה חה"כ זהבה גלאון כנגד העיתונאי יואב יצחק וכנגד עיתון מעריב. גלאון תבעה את העיתונאי והעיתון על לשון הרע בגין סדרת כתבות המייחסות לה שחיתות אישית וגניבת כספים מגוף ציבורי בו עמדה. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום בשנת 2000.

המשטרה שחקרה את הנושא, וגם הפרקליטות, החליטו לסגור את תיק החקירה מכיוון שלא מצאו כי גלאון ביצעה את העבירות המיוחסות לה. לגבי אחת העבירות נקבע כי אין בה די כדי להגיש כתב אישום.

כאמור, ביום 9 פברואר 2004, דחתה השופטת דניה קרת מאיר את תביעתה של חה"כ זהבה גלאון וחייבה אותה בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

פסק הדין המלא, כאן (ת"א 62630/00 , שלום תל אביב)

a20040209verdict.htm

מהבנה שלי בקריאת פסק הדין, נקבע כי העיתונאי הנתבע הביע את דעתו בלבד בטור אישי שכתב בעיתון מעריב, ועל כך עומדת לו הגנת תום לב והבעת דעה מותרת. בית המשפט קבע כי העיתונאי הסיק מסקנות סבירות לאור חקירת המשטרה כנגד חה"כ זהבה גלאון, אבל הדגיש שוב שאין מדובר בעובדות, כפי ששאר הקוראים וצאן מרעיתו יכולים היו להתרשם.

פסק הדין קבע בעצם כי התחקירן שרשות השידור שילמה לו בקומבינה וללא מכרז סכום של 4,000 ש"ח לתחקיר, כתב מסקנות ולא תחקיר המבוסס על עובדות מוצקות ובדוקות.

חבר לעט מתגייס לעזרה

בן דרור ימיני הוא עיתונאי ומשפטן. הוא גם חברו הטוב של העיתונאי " יצאתי צדיק" יואב יצחק.

בעבר, כשכתב מאמר על פרשת נמרודי, הלין בן דרור ימיני על כך שהמשטרה החליטה לחקור את יואב יצחק. "יואב יצחק בסך הכל קיבל הלוואה כספית מנמרודי כדי להקים אתר אינטרנט", גילה בן ימיני לקוראי העיתון, ולא שם לב כי הוא מסגיר עובדה חסויה על מממניו של העיתונאי, שטורח לכתוב נחרצות כנגד עובדי המדינה שהכניסו את משפחת נמרודי לכלא: פרקליטת המדינה (כתוארה אז) דורית בייניש, פרקליטת המדינה עדנה ארבל וראש היחידה לחקירות בינלאומיות (כתוארו אז) ניצב משה מזרחי.

פרסום דבר ההלוואה של יעקב נמרודי לעיתונאי יואב יצחק ברבים, נתנה גם אפשרות להבין מדוע יואב יצחק נלחם קשות ובצורה מכפישה ולא הגונה באתר רוטר נט שפרסם בדצמבר שנת 2000 את דבר מעצרו של יעקב נמרודי.

המאמר של בן דרור ימיני מיום 26 אוקטובר 2001

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/26102001/ART202914.html

סופשבוע זה (13 פברואר 2004), שוב כתב בן דרור ימיני על ידידו יואב יצחק, והפעם כתב על "בריוני התקשורת" שלא נותנים פתחון פה להכפשותיו של יצחק על פרקליטת המדינה עדנה ארבל בשבועיים האחרונים.

ימיני הוסיף וכתב כי רק רשת ב' של קול ישראל, נתנו פתחון פה להאשמותיו של יואב יצחק, ועל כך הלין עיתון הארץ בכתבה של ענת באלינט.

המאמר של בן דרור ימיני מיום 13 פברואר 2004

http://www.maariv.co.il/cache/ART647888.html

בן דרור ימיני הוא איש תמים. חבר טוב. תמיד ייצא להגנת חברים. אבל, כמו בפעם קודמת, שוב הסגיר ימיני עובדות מביכות על התנהלותם האמיתית של עיתונאים מסויימים ושל גופי תקשורת אחרים.

רשת ב' היא גוף שידור ותקשורת השייכת לרשות השידור. רשות השידור שילמה כסף ליואב יצחק על מנת שזה יביא לה תחקירים.

אז מה הפלא שרק רשת ב' נותנת פתחון פה ל"תחקיריו" של יואב יצחק? האם אתם הייתם מסכימים לשלם למישהו 4,000 ש"ח ולא לתת לו לדבר אצלכם? כמובן שלא. התשלום, אגב, הוא על חשבון משלם המסים.

סוף דבר

בכל פעם שאתם משלמים את אגרת הטלוויזיה בעל כורחכם, ובכל פעם שמעקלים לכם את האוטו או את חשבון הבנק כי לא שילמתם האגרה, תזכרו טוב על מה ולמי הולך הכסף שלכם: לעיתונאים צדיקים בעיני עצמם, המלינים ומכפישים אנשים אחרים שגם כן מקבלים כסף מהמדינה בתום לב.

החברים היותר צדיקים של הצדיקים הללו ינסו לעזור ויכתבו מאמר בעיתון, מבלי לדעת כי הם מחזקים את המבוכה שנגרמת לחברם הטוב.

רשות השידור היא גוף מושחת שעובר על החוק, ויש אנשים צבועים שמוכנים לעבוד עבורם תמורת ממון רב, להעלים עין ולשים על הקוראים שלהם זין.

(המאמר הוא מאמר אישי והבעת דעה פרטית של הכותב ואין להסיק ממנו דברים אחרים)