בתי המשפט

 

 

 

 

 

גזר דין

 

הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואשר הינן:

פרסום תועבה - עבירה לפי סע' 214(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

והחזקת פרסום תועבה - עבירה לפי סע' 214(ב3) לחוק העונשין.

 

העובדות בכתב האישום מעלות כי הנאשם הפעיל מביתו שברח' פבזנר 20 חיפה, 3 אתרים ברשת האינטרנט אשר הכילו תמונות וסרטים פורנוגרפיים בהם מעורבים קטינים, וזאת מחודש יוני 2001.

בעבור הכניסה לאתרים הללו והצפיה בחומר התועבה שפורסם בהם גבה הנאשם דמי מינוי חודשיים בסך 30-25$.

במקביל, החל מחודש יוני 2001 הכין הנאשם והחזיק בביתו תקליטורים אשר מכילים תמונות וסרטים פורנוגרפיים בהם מעורבים קטינים.

הנאשם פירסם את התקליטורים למכירה באתרים שלו ברשת האינטרנט ומכר כ-70-80 תקליטורים במחיר של 80$ האחד.

 

לאחר הרשעת הנאשם הוא הופנה לשירות המבחן. אין בתסקיר התייחסות של ממש לנסיבות העבירה ולכן אין בו הערכת סיכון באשר לאפשרות הישנות מקרים דומים בעתיד וזאת מחוסר שיתוף הפעולה של הנאשם בכל הנושאים הקשורים במין ובמיניות.

 

 

הנאשם יליד אז'רבדזאן (נולד ב-1965), נשוי ואב לבן בגיל 18, עלה לארץ בשנת 1999 יחד עם בני משפחתו (אישה ובן). התסקיר מפרט את כישוריו ועיסוקיו של הנאשם בעבר ועד להגשת כתב האישום כנגדו, ולמעשה אורח חייו היה נורמטיבי לחלוטין ולא היה מעורב מעולם בפליליים.

שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית בעניינו של הנאשם.

 

בטיעוני הצדדים לעונש חזרה ב"כ המאשימה על מעשיו של הנאשם אשר הינם פרסומי תועבה ובהם דמויות של קטינים במצבים מיניים שונים והחזקת פרסום תועבה אשר בו דמותו של קטין. להמחשת הדברים הציגה התובעת תמונות מתוך החומר שנפס בביתו.

 

ב"כ המאשימה מדגישה את חומרת מעשיו של הנאשם בכך שהקים 4 אתרי אינטרנט אשר עסקו בפרסום והפצת חומר התועבה המתייחס לשימוש וניצול גופם של קטינים וכל זאת תמורת הנאה כלכלית.

ב"כ המאשימה מדגישה את את העונש המקסימלי הקבוע בחוק בגין עבירת הפרסום (5 שנים) וזאת למרות שאין המדובר בעבירת מין מובהקת, אולם לדבריה אין לדעת את התוצאות העתידיות משימוש בחומר זה ואשר יש בהן לסכן ולפגוע בקטינים.

בהקשר לכך, הציגה ב"כ המאשימה את האמנה בדבר זכויות הילד אשר נעשתה ביום 20.11.89 (ופורסמה בכתבי אמנה 1038). ישראל חתמה עליה ביום 3.7.90 ואישרה אותה ב-4.8.91.

 

ומפנה לסעיף 34, בה מציין כי:

 

"המדינות החברות מקבלות על עצמן להגן על הילד מפני ניצול מיני ותקיפה מינית לצורותיהם. לצורך זה ינקטו המדינות החברות במיוחד אמצעים מתאימים במישור הלאומי. על מנת למנוע:

ג. שימוש בילדים לשם ניצול בהצגות פורנוגרפיות או בחומר פורנוגרפי".

 

 

ב"כ המאשימה מבקשת להשית על הנאשם מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי גבוה.

 

הנאשם בטיעוניו לעונש חוזר על דבריו בטרם הודייתו כי הוא לא צילם את תמונות הילדים אשר הופצו באתרי האינטרנט שלו, אלא לקח אותם, לדבריו, מאתרים אחרים מחו"ל.

לטענתו, האתר בישראל היה סגור והלקוחות שילמו כסף לחברה בארה"ב ומארה"ב קיבל את הכסף המגיע לו כעמלה.

הוא עסק בעיסוק זה, לדבריו, מאחר ולא מצא מקום עבודה וזה היה מקור הפרנסה היחיד שלו.

הנאשם טען גם כי מיד כשנתפס ניתק את אתרי האינטרנט ואין לו כיום אינטרנט בביתו (מזה כשנתיים).

 

הנאשם הדגיש את מצבו הכלכלי הקשה ועו"ד אשר שכר בכדי שייצגו בתל אביב (בדבר כסף שנתפס בכיסיו), סירב לייצגו כאן.

הנאשם ביקש מביהמ"ש להתחשב בו ובנסיבות שהביאוהו לבצע את העבירות ולא להטיל עליו מאסר בפועל.

 

אין ספק שעבירות מסוג זה בגינן הורשע הנאשם עבירות חמורות הינן, באשר פוגעות הן בשלומם, בבריאותם ובשמם הטוב של הקטינים, אשר קרוב לוודאי אינם יודעים או יכולים לצפות את תוצאות מעשיהם (הצילום בעירום בתנוחות ובפעולות שונות).

אולם, בגירים יודעים בוודאות מוחלטת לאן יכולים מעשים אלה להוביל ובמיוחד כאשר נזקקים להם אנשים חריגים בעלי סטיות מיוחדות הידועים בחיבתם לילדים קטינים (פדופילים).

 

בבוא ביהמ"ש לגזור עונשו של נאשם, עליו להביא בשיקוליו את אינטרס הציבור לענישה מחמירה כדי שתהווה עונש הולם לעבירה שבוצעה וגורם מרתיע כנגד עבריינים בכוח וכן להתחשב בהיבט האישי של הנאשם, עברו, תיפקודו עד לאירועים ואפשרות שיקומו בעתיד.

 

וכפי שפסק כב' הנשיא א. ברק בע.פ. 212/79, פלוני נ' מ"י (פ"ד לד(2) 421):

 

"השיקולים אותם רשאי וחייב השופט לשקול הם רבים ומגוונים והם כוללים בחובם הן שיקולים כלליים והן שיקולים אינדיבידואליים לנאשם העומד לדין. מקובל לציין בין מכלול השיקולים שיש לקחת בחשבון, את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול ואת השיקול השיקומי".

 

 

באופיין של עבירות מעין אלה, הן היותר חמורות והן הפחות חמורות שהן פוגעות בצנעתם וברגשותיהם של המתלוננים ולכן יש לתת משקל ראוי לכבודם והחברה אמורה לעמוד לימינם ולחזקם ולעניין זה ראה ע.פ. 1/97, דאודאי נ' מ"י (תק-על כרך (2) 679):

 

"על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו את טובת הקטינים; ולגזור עונשים שיהיה בהם כדי להגן עליהם מפני מעשיהם של אלה שאינם יודעים לרסן את יצרם".

 

וכן ע.פ. 9218/96, פארוק גנאים נ' מ"י, (תק-על כרך (2) 546):

 

"בדין ראה ביהמ"ש המחוזי להעדיף את העניין הציבורי שבהגנה על קטינות מפני מעשים מסוג זה, על פני נסיבותיו האישיות של המערער; והגנה זו תוכל להיות מושגת רק בהטלת עונשים, שיש בהם כדי לקבוא את חומרת המעשה בהכרתם של כל אלה שאינם מסוגלים לרסן את יצרם".

 

 

ולעניין שיקולי הענישה, נפסק גם מפי כב' השופטת ט. שטרסברג כהן בע.פ. 4872/95, גל אילון ואח' נ' מ"י, (דינים עליון, מא' 396):

 

"אל לנו לשכוח כי שיקום העבריין היא אחת ממטרות הענישה ואין הוא יכול להאפיל על המטרות כגון הגמול וההרתעה החשבוות לא פחות, והבאות להגן על האינטרס הציבורי ולתת משקל ראוי לכבודם של הקורבונות שהחברה אמורה לעמוד לימינם ולחזקם".

 

 

פסיקה בעבירות דומות לאלה בגינן הורשע הנאשם לא נמצאה; ומתאימים לכאן דבריו של כב' הנשיא מ. שמגר בע.פ. 359/81, מ"י נ' שחר סגל ואברהם עבדיאל (פ"ד לה(4) 313):

 

"כל נאשם נענש על רקע מעשיו שלו ועל רקע הנתונים האישיים שלו ולא בשל מעשיהם של אחרים, שגם נתוניהם שונים, ועל כן אין בית המשפט צריך להשתעבד לאמות מידה נוקשות ואוטומטיות".

 

 

לכן, סבורני כי במקרה דנן גוברים השיקולים להחמרה בדינו של הנאשם באשר מדובר בעבירות הפוגעות בשלומם הגופני והנפשי של קטינים על ההיבט האישי של הנאשם כפי שבא לידי ביטויו בתסקיר שירות המבחן; ובדבריו, כי עשה מעשים אלה למען רווחה כלכלית.

 

 

 

 

 

 

 

ובהביאי בשיקולי לעונש ראוי את כל האמור לעיל, החלטתי כי העונש אשר יהלום מחד את חומרת העבירה ומאידך את נסיבותיו האישיות של הנאשם יהיה כדלקמן:

 

1.         אני משיתה על הנאשם מאסר בפועל בן 26 חודשים, מהם 10 חודשים יהיו בפועל והיתרה 16 חודשים יהיו על תנאי לתקופה של 3 שנים והתנאי הינו שלא יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה.

 

2.         הנאשם ישלם קנס כספי בסך 6,000 ש"ח (או 60 ימי מאסר תמורתו).

            הקנס ישולם ב-12 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בני 500 ש"ח כל אחד.

            תשלום ראשון יהיה ביום 1.1.2005 ולאחריו כל ראשון לחודש.

            אי תשלום אחד במועדו, תעמוד יתרת הסכום לתשלום מיידי.

 

זכות ערעור הודעה לנאשם תוך 45 יום מהיום.

 

ניתן היום י' באדר, תשס"ד (3 במרץ 2004), במעמד הצדדים.

 

 

הנאשם:

אני מבקש לדחות את המאסר לחודש כדי שאוכל להתארגן.

 

עו"ד שטיינשניד:

אני מתנגדת לדחיית המאסר ולחילופין אם ביהמ"ש יחליט לדחות את המאסר אבקש שהנאשם יפקיד סכום כסף כי הוא יכול להימלט. אבקש שימסור כתובת עדכנית וטלפון כדי שנוכל לאתרו במידת הצורך.

 

הנאשם:

אין לי כסף, אבקש דחיה על מנת שאוכל להביא כסף. אין לי דרכון ואת תעודת הזהות מרוסיה לקחו במשטרה.

הכתובת שלי: רח' הרצל 96, חיפה, כניסה 2, קומה 2. טל': 048666497, פל': 053406910.

אני מתגורר בדירה עם אשתי והבן שבצבא.

החלטה

 

אני נעתרת לבקשת הדחיה של הנאשם ודוחה את ביצוע עונש המאסר ליום 1.4.04.

 

הנאשם התייצב בתחנת משטרת חיפה ביום 1.4.04 בשעה 09.00.

 

להבטחת התייצבות הנאשם במשטרה, הוא יחתום על התחייבות כספית בסך 25,000 ש"ח.

 

ניתנה היום י' באדר, תשס"ד (3 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

                                                                              

הקלדנית: עירית ת.