בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

1.         בפני ערר על החלטתו מיום 29.04.04 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט כ. חיר) בתיק ב"ש 1804/04, לפיה נדחתה בקשתו של העורר  לשחררו בתנאים מגבילים - מעצר בית בדירת אמו.

 

            העורר ואדם נוסף, אדי אלוני (להלן: "אלוני") עומדים לדין בבית משפט השלום בחיפה. כתב האישום מייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, מידע כוזב (סעיף 3 לחוק המחשבים תשנ"ה-1995) חדירה לחומר מחשב כדי לבצע עבירה אחרת (סעיף 5 לחוק המחשבים) החדרת נגיף מחשב (סעיף 6 (ב) לחוק המחשבים) וגניבה (סעיף 383 לחוק העונשין התשל"ז-1977).

 

            לפי הנטען בכתב האישום, מדובר בפרשה של גניבה באמצעות התחברות למחשבים של בנק הדואר והעברת כספי לקוחות לחשבונות של אחרים.

 

            באישום נוסף, המתייחס רק לעורר נטען כי ביום מעצרו (15.01.04) נמצאו ברשותו תקליטורים שונים שכמה מהם מכילים תוכנות פריצה. כן נטען, כי על גבי  תקליטור מסוים נמצאו תוכנה המאפשרת ניצול פרצות אבטחה באתר האינטרנט של בנק ירושלים  וכן קובץ המתעד נסיון מיום 22.06.03 לפרוץ לאתר האינטרנט של הבנק. על יסוד עובדות אלה, יוחסה לעורר עבירה של נסיון חדירה לחומר מחשב שלא כדין (סעיף 4 לחוק המחשבים).

 

2.         בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 18.02.04, הורה על מעצרם של העורר ואלוני עד תום ההליכים. שניהם הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. העורר חזר בו מן הערר.  עררו של אלוני נדחה, אולם משהובא עניינו לדיון בפני בית המשפט העליון הוחלט, לקבל את עררו, במובן זה שהדיון יוחזר לבית משפט השלום על מנת שתוצג בפניו חלופת מעצר שתכלול מעצר בית.

 

            כב' השופט א. גרוניס, בהחלטתו מיום 07.03.04, יצא מהנחה שקיימות נגד אלוני ראיות לכאורה וכן שקיימת עילת מעצר. עם זאת, בהתייחסו לשאלה האם, בנסיבות הענין, ראוי לשקול חלופת מעצר, הוא השיב על כך בחיוב על יסוד הטעמים הבאים:

 

א.         אף שאין להקל ראש בעבירות המיוחסות לאלוני, דוקא בשל החידוש שבהן והשמוש במחשבים ובתקשורת מחשבים לשם ביצוען "העבירות אינן עבירות "קלאסיות" בכל הנוגע למסוכנות".

 

ב.         הסכומים שנגנבו, אף שאינם זעומים, הרי שאינם סכומי עתק.

 

ג.          אלוני היה משוחרר מיום 28.01.04 עד יום 20.02.04. אף שהמשיבה טענה, כי אלוני נעצר לאחר שנתגלה חומר ראיות נוסף הקושר אותו למעשי העבירה, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהוא היה משוחרר במשך מספר שבועות.

 

ד.         אין מקום להתחשב בכך שלאחרונה הוגש נגד אלוני כתב אישום נוסף, המייחס לו עבירות משנת 1999 של קשירת קשר לפשע, נסיון לבצע שוד בחבורה, גניבת נשק ועוד, בין היתר משום שהמשיבה לא עתרה באותו הליך לעצרו עד תום ההליכים.

 

כב' השופט גרוניס גם התייחס בהחלטתו  לכך, שאלוני מרצה כעת עונש מאסר בעבודות שירות בגין הרשעתו בעבירות של שמוש במירמה במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במירמה בהקשר למבחני תיאוריה של תלמידי נהיגה. בסעיף 4 להחלטה נאמר: "נראה לי שהמשקל שיש ליתן לנתון זה אינו כה רב עד שייטה את הכף לכיוון מעצר עד תום ההליכים."

 

3.         בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון, פנה העורר לבית משפט קמא ועתר, במסגרת בקשה לעיון חוזר, להורות על שחרורו. טענתו היתה, כי יש לגזור דין שווה בינו לבין אלוני.

 

            בקשתו של העורר נדחתה. בהחלטתו של בית משפט קמא נאמר, בין היתר, שיש להבדיל בין העורר שהוא זה אשר פרץ למחשב הבנק ונתן את ההוראות להעברת הכספים,  לבין אלוני שחלקו בבצוע העבירות היה בכך  שגייס אנשים, פתח בשמם חשבונות בבנק הדואר וקיבל את הכספים שנגנבו באמצעות הפעולות שנקט העורר, שהינו בעל הידע בתחום המחשבים.

 

4.         העורר מלין על החלטתו של בית משפט קמא.

 

            הודעת הערר מבוססת, בעקרו של דבר, על החלטתו של בית המשפט העליון לשחרר את אלוני ממעצרו מאחורי סורג ובריח.

 

            כן נטען, שבהחלטה מיום 18.02.04 על מעצרם של העורר ואלוני, בית המשפט לא מצא לנכון לערוך אבחנה  בין שניהם בכל הנוגע למסוכנותם. על רקע זה, באי כח העורר משתוממים כיצד קרה שבהחלטה נשוא הערר נקבע, מבלי שחל כל שינוי בחומר הראיות, כי מסוכנותו של העורר גדולה יותר משותפו, באופן המצדיק את המשך מעצרו. גם בכתב האישום, כך נטען, אין כל אבחנה בין שני הנאשמים.

 

            באי כח העורר הוסיפו וטענו, כי ההחלטה לשחרר את אלוני  לא היתה מנומקת  בשל חוסר בקיאותו בתחום המחשבים. הנושא, כך הודגש, כלל לא הוברר לאור שתיקתו של אלוני לאורך כל החקירה. עוד נטען, כי אין די בכך שאלוני היה משוחרר  במשך מספר שבועות. המשיבה, כך נטען, שגתה בנוגע לשחרורו המוקדם ושעובדה זו אינה צריכה לעמוד לעורר לרועץ.

 

                באשר לאישום הנוסף כנגד העורר, נטען שהוא "שולי ביותר", מה גם שמדובר בעבירה ישנה יחסית והיא, כשלעצמה, אינה מקימה עילת מעצר.

 

            העורר, כך נטען, הוא אדם צעיר ועברו בתחום המירמה ישן מאוד (משנת 1995) בעת שהיה קטין.  באי כוח העורר הדגישו, שבנקודה זו יש לתת את הדעת לכך שעברו הפלילי של  אלוני אינו פחות מכביד. במהלך הדיון נטען כי, למעשה, מסוכנותו של אלוני עולה על מסוכנותו של העורר.

 

            הערר כולל טענה נוספת שעניינה חלוף הזמן. משפטו של העורר, שנעצר לפני 4 חודשים, טרם החל. ישיבת ההקראה לא תתקיים, ככל הנראה, כמתוכנן ביום 18.05.04, כתב האישום מכיל 71 עדים, כך שהמשפט יימשך תקופה ארוכה.

 

5.         באת כח המשיבה המבקשת לדחות את הערר, סבורה שקיימת הבחנה ברורה וחד משמעית בין העורר ושותפו, דבר שהודגש בדיוני המעצר כשהעורר הוצג בתור "האיש הטכני", בעוד שלגבי אלוני נאמר שהוא עסק בארגון. גם השופטים, כך נטען, שדנו בענין הבחינו באותו אופן בין שני הנאשמים.

 

            אשר להחלטתו של בית המשפט העליון נטען, שבאותו הליך לא הוצג כל חומר ראיות וכב' השופט גרוניס לא יכול היה להיות מודע לאבחנה בין שני הנאשמים.

 

            ב"כ המשיבה טענה שאין היא חוזרת מעמדתה שגם אלוני הינו מסוכן, אלא שהודגש שסוג המסוכנות שונה, בכך שהעורר הוא בעל הידע בתחום המחשבים.

 

            בין יתר הטענות, הופנתה תשומת הלב לאישום הנוסף המיוחס רק לעורר ולעברו הפלילי .

 

6.         ההלכה בענין עיקרון השיוויון ואיסור ההפליה גם בהליכי מעצר ידועה.

           

            בבש"פ 345/89 מסיקה נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ג (2) עמ' 423 נאמר:

 

"כלל גדול בידינו הוא עקרון השויון ואיסור הפליה בסוגיית המעצר עד תום ההליכים. כתוצאה מעקרון זה, כאשר מבין נאשמים אחדים באותו סוג עבירה, ובאותה פרשת דברים עצמה - כשאין להצביע על איזה שהוא שוני של ממש בין מעשי שניהם - אחד מהם מתהלך ומטייל בשוק שעה שחברו עצור וחירותו נשללה הימנו, יש בכך משום אפליה ופגיעה בעקרון השויון בפני החוק, ומצווים אנו להביא אפליה זו על תיקונה".

 

7.         בפתח הדיון בערר סברתי כי ב"כ העורר העלו טענות כבדות משקל והבעתי את עמדתי בפני ב"כ הצדדים. עתה, לאחר ששקלתי בדבר, דעתי שונה.

 

            אכן, באישום הראשון, המרכזי, מיוחסות לעורר ולאלוני אותן עבירות. מפרק העובדות גם לא עולה שהאחד מסוכן ממשנהו.

 

            מאידך, אין בידי לקבל את הטענה כי לשני הנאשמים ידע בתחום המחשבים.

 

            בהחלטתו מיום 18.02.04 של כב' השופט חיר, שדן בבקשת המעצר ובדק את חומר הראיות נאמר כי העורר "היה איש המחשבים שפרץ לתוך מחשב בנק הדואר" בעוד שלגבי אלוני צויין שהיה "המארגן".

 

            גם מהחלטתו של כב' השופט י. כהן שדן בעררו של אלוני, עולה שהעורר הוא בעל הידע בתחום המחשבים ושבלעדיו לא ניתן היה לבצע את העבירות.

 

            בסקירת חומר הראיות מזכיר כב' השופט כהן את הודעתו של בעל משרד התיווך שהשכיר לעורר ולאלוני את החדר הסמוך לסניף בנק הדואר. לדבריו, העורר ואלוני פנו אליו בענין השכרת החדר ושלמחרת היום אלוני אמר לו כי "השותף שלו לא יכול להתרכז בבית". עוד צויין בהחלטה, כי עובדת משרד התיווך מסרה בהודעתה כי "הבינה ששטרנברג הוא בעל המקצוע… והעורר הוא המשקיע". כב' השופט י. כהן הוסיף ואמר, כי על סמך הראיות "ניתן לכאורה ללמוד על השותפות בין העורר לבין שטרנברג ועל כך שהעורר "שכר שלחן" במשרד אימוביליה, לידו עבד שטרנברג…" (ההדגשה אינה במקור).

 

            לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהציוד נמצא בביתו של העורר. הוא הדין לאור האישום הנוסף המיוחס לעורר ובשים לב להרשעותיו הקודמות בתחום המירמה. ברשימת המבד"ים מחודש ינואר 2001, מצויינת עבירה של חדירה למחשב כדי לעבור עבירה וכן עבירה של ניהול ושמוש מאגר מידע בניגוד לסעיף 8 לחוק הפרטיות.

 

            לאור קיומן של ראיות לכאורה, המעידות על כך שהעורר, בניגוד לאלוני, הוא בעל הידע בתחום המחשבים, המשמעות היא שבכל הנוגע לאישום בו עסקינן, המסוכנות מפני ביצוע עבירות נוספות מעין אלה נשקפת רק מהעורר. אין לומר, אפוא, כי ההבחנה בינו לבין אלוני היא בגדר הפליה.

 

8.         אין בידי לקבל את טענת ב"כ העורר, שלצורך ההבחנה בין שני הנאשמים אין די בכך שאלוני היה משוחרר במשך שבועות אחדים, מה גם ששחרורו המוקדם היה נעוץ במשגה של המשיבה.

 

            כב' השופט א. מצא (כתארו אז) עמד על כך בדונו בבש"פ 4160/03, 4336/03 באמרו:

 

"בשאלה אם שחרורו של נאשם, חרף היעדר טעם להבחין בינו לבין שותפיו, חייב להוביל גם לשחרורם של שותפיו, לא ניתן להכריע על-פי מבחן חד-מימדי. מקום בו מופר השוויון בין נאשמים, הרי שככלל אכן ראוי להשיב את השוויון על כנו. אך תיקונה של הפרת השוויון - ככל שהוא מהווה אינטרס ציבורי חשוב - איננו יכול להיות מושג בכל מחיר. משמע, אף במחיר פגיעה באינטרסים חשובים אחרים. הבחנה זו יפה בעיקר למקרים - וכזה, על-פי הנחתי, הוא המקרה הנדון - שההחלטה לשחרר את הנאשם הראשון הייתה מוטעית. לאמור, שחרורו מחמת טעות בשיקול הדעת (של התביעה או של בית-המשפט) של אחד הנאשמים אינה צריכה לגרור את החלתה של אותה טעות על נאשמים אחרים…"

 

9.         טענת חלוף הזמן והתחזית שהתתדיינות תהיה ממושכת לא עלתה לדיון בבית משפט קמא ואין להדרש לענין זה גם כעת, משחלפו רק 4 חודשים מאז מעצרו של העורר.

 

10.        אני מחליט לדחות את הערר.

 

ניתנה היום כ"ט באייר, תשס"ד (20 במאי 2004) במעמד ב"כ העורר, העורר וב"כ המשיבה.

 

 

 

 

004096/04בש 051 א.נ.