בתי המשפט

 

 

 

 

הכרעת דין

 

החלטתי לזכות את נאשם 6 מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

כללי:

 

1.         בטרם שמיעת העדויות בתיק זה נשמעו טענות מקדמיות רחבות היקף ע"י כל הנאשמים.  הדגש הושם ע"י ב"כ הנאשמים לסוגית החוקתיות של סעיף 205ג' (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן:"החוק") וכן לטענות שנועדו לשכנע כי בתיק זה ראוי לקבוע כי עומדת לנאשמים "הגנה מן הצדק".

 

2.         נעשו מספר טעויות בניסוח כתב האישום ע"י התביעה, הדבר הביא להגשת שני   כתבי אישום מתוקנים.  הכרעת הדין מתייחסת לנוסח האחרון שהוגש ביום 13/1/2003.

 

3.         כתב האישום מייחס לכל הנאשמים עבירה של פרסום מתן שרותי זנות בניגוד לסעיף 205 ג (א) לחוק.  נאשמים 1,2,3 מואשמים כי החל מ 26/10/00 ובכל שבוע שלאחריו עד 10/6/01 פרסמו בעיתון העיר פרסומים בדבר מתן שירותי זנות.  התביעה טוענת כי מדובר ב "כ 30 אישומים".

 

            נאשמים 4,5, ו - 6 מואשמים כי בכ "250" הזדמנויות בין מאי 1999 ועד 20/7/00 (נאשם 6 עד יוני 2000) פרסמו מידי יום בעיתון מעריב, פרסומים בדבר מתן שרותי זנות.  נאשמים 7 ו - 8 הואשמו כי בכ - "500" הזדמנויות בין 1999 ל  - 27/1/02 פרסמו מידי יום בעיתון ידיעות אחרונות הכולל את לוח ידיעות אחרונות מודעות בדבר מתן שרותי זנות.

 

4.         כל הנאשמים כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

 

 

 

 

הטענות המקדמיות

 

5.         באי כוח הנאשמים טענו מספר טענות מקדמיות  שיפורטו בהמשך.  חלק מהטענות הינן טענות משותפות לכל הנאשמים אף כי כל סנגור הדגיש נקודות שלטעמו משמעותיות יותר. חלק מהטענות מתייחסות לנאשמים שאינם תאגידים. בעניינם של נאשמים אלה נטען כי אין לייחס להם עבירה כנושאי משרה בתאגיד כיון שהדבר לא נקבע בהוראה ברורה ומפורשת בחוק כפי שמתחייב מפסיקתו של בית המשפט העליון.

            הסנגורים טוענים כי נאשמים אלה אינם "מפרסמים" כמשמעות מונח זה בחוק ואין הוראת חוק מפורשת המטילה עליהם אחריות שילוחית על מעשי החברה.

 

6.         ב"כ נאשמים 4 עד 6 טוען כי יש לבטל את כתב האישום כיוון שמתקיים במקרה  זה מצב של "הגנה מן הצדק".  הסנגור מציין כי מרשיו שלחו ביום 25/11/98 מכתב ליועץ המשפטי לממשלה וביקשו לקבל הנחיות לעניין יישום החוק. כעבור מספר ימים הם קבלו אישור כי המכתב התקבל וכי יקבלו תשובה.

            תחת לקבל תשובה לפנייתם זומנו הנאשמים לחקירה במשטרה בחודשים יוני יולי 2000. ב"כ הנאשמים פנה שוב ליועמ"ש ובעקבות פנייה זו התקבלה ביום 11/9/00 תשובת משרד המשפטים, לתשובה צורפה חוות דעתה של הגב' גלוריה ויצמן מיום 19/1/1998 כמשקפת את עמדת משרד המשפטים.

 

7.         ב"כ של הנאשמים 4 עד 6 טען כי סעיף 205 ג (א) לחוק איננו חוקתי ועל כן יש מקום לבטלו. הסנגור ציין כי הסעיף פוגע בחופש העיסוק של העיתונים שמוכרים שטחי פרסום, ומניעת מכירה חופשית של שטחי הפרסום פוגע בקניינם, דהיינו בהכנסות הצפויות.

            הסנגור מציין כי ההוראה פוגעת גם בזכות הביטוי של מי שמעוניין בפרסום המודעות.

            הסנגור טוען כי הסעיף אינו עומד בתנאים שנקבעו בפסקות ההגבלה בחוקי היסוד. הסנגור מציין בטיעוניו "... נוסחת האיזון האנכי בין הזכות לחופש ביטוי ולחופש עיסוק לבין הרצון להגן על רגשות הציבור הינה "ודאות קרובה לפגיעה חמורה וממשית".

            הסנגור טוען כי מצב זה אינו מתקיים במקרה זה.

            הסנגור מוסיף כי אם מטרת הסעיף היא למגר את הזנות המטרה היא לא חוקתית כיוון שהזנות כשלעצמה אינה אסורה על פי החוק.

            הסנגור מפנה למבחני העזר שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון לבחינת מידתיות הפגיעה בזכות היסוד דהיינו למבחן האמצעי הרציונאלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ומבחן המידתיות במובן הצר, ומגיע לידי מסקנה כי הסעיף אינו מקיים מבחנים אלה.

            כאמצעי חלופי מציע הסנגור לקבוע כללי אתיקה בתחום זה ולא איסור פלילי.

            ב"כ של הנאשמים האחרים מציין כי החוק פוגע בפרטיותם של הנזקקים לשירותי זנות.

            הסנגור סבור כי הטלת מגבלות על פרסומים לענין מתן שרותי מין היה צריך לבוא לאחר הכרזה על זנות כעיסוק בלתי חוקי.

 

8.         ב"כ הנאשמים 3 - 1, 7 ו - 8 טוען אף הוא טענה של הגנה  מן הצדק.  הסנגור מציין כי סעיף האישום הוא סתום ולא ברור. לדברי הסנגור היה צורך בהגדרה ברורה של מתן שירותי זנות. לאור אי הבהירות יזם ב"כ הנאשמים סמוך לקבלת החוק הקמת ועדה שתבהיר את הדברים הבלתי  ברורים בסעיף. הסנגור ציין כי היתה הסכמה להקים את הועדה אולם היא לא הוקמה ומרשיו הועמדו לדין מבלי שהדברים התבהרו.

            הסנגור גם מציין כי שר המשפטים לא פרסם הנחיות למרות שהוסמך לעשות כן. הסנגור סבור כי יש בכל האמור לעיל כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום מטעמי צדק.

 

9.         עוד נטען בטענות המקדמיות כי כתב האישום גורף ובלתי מוגדר, ההגנה סבורה כי יש בכך כדי למנוע מן הנאשמים הליך הוגן.

 

תגובת התביעה

 

10.       התביעה סבורה כי סעיף האישום משרת מטרה לגיטימית שתואמת את ערכיה של מדינת ישראל. התובע מציין כי סעיף 205 ג' נועד להגן על אנשים תמימים וקטינים שנחשפים למודעות בעניני מתן שירותי זנות בניגוד לרצונם.

            התובע סבור כי ההסדר שנקבע בחוק שאינו אוסר את הפרסום אך נוקט בדרכים שיש בהם כדי להגן על קטינים ולא לפגוע ברגשות ציבור שמתנגד למודעות אלה הוא הסדר מידתי שמתיישב עם פסקת ההגבלה  שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו  וחוק יסוד חופש העיסוק.

 

11.       התובע טוען עוד כי בהסדר שקובע החוק אין פגיעה בפרטיותם של אנשים שיבקשו את המוסף המכיל את המודעות ומוסיף כי גם אם בית המשפט יסבור אחרת, פגיעה זו בפרטיות הינה מזערית ועומדת במבחני פסקת ההגבלה.

 

12.       התובע מוסיף עוד כי הנאשמים כלל לא בדקו את מידת הפגיעה בהם כתוצאה מההסדר שנקבע וכי טענתם שהפגיעה היא בלתי מידתית הינה טענה לא בדוקה ולא נסמכת על עובדות מוכחות.

 

13.       התובע סבור עוד כי סעיף האישום הוא מספיק ברור וכי  לא ניתן היה להגדיר בצורה יותר מפורטת את נוסח המודעות האסורות.

 

14.       באשר לטענות לעניין קיום הגנה מן הצדק,  טוען  התובע כי אין לראות בשיהוי במתן תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה לפניית עיתון מעריב משום התנהגות מקוממת של הרשות המצדיקה ביטול כתב האישום.

 

15.       התובע צירף לתגובתו מכתב שנשלח ע"י יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט דאז ח"כ חנן פורת  ביום 26/11/98 ואליו צירף חוות דעתה של עו"ד גלוריה ויצמן מפרקליטות המדינה המבהיר את עמדת משרד המשפטים לגבי סעיף האישום. התובע מציין כי מכתב זה נשלח למר שוקן ועיתון הארץ. העתקים נשלחו גם לעיתונים האחרים.

 

16.       בתגובה לדברים אלה טען ב"כ נאשם 6 - 4 כי מכתב זה לא הגיע למר יעקב ארז.

 

17.       התובע ציין עוד בתגובתו כי לא הייתה כל הבטחה להקים ועדה לבחון את דרכי ישום הסעיף וכי הדבר הודע לב"כ נאשמים 6 - 4 וכי אין לראות בטענות ב"כ נאשמים 3 - 1 ו ו 8 -7 טענה שמצדיקה ביטולו של כתב האישום מכוח  "הגנה מן הצדק".

 

18.       לעניין אחריות המנהלים מסר התובע כי התביעה  מייחסת לנאשמים 3,5,7,6,8 אחריות מכוח דיני השותפות. התובע ציין כי התביעה מתכוונת להוכיח כי הנאשמים הנ"ל הם המפרסמים בפועל של הפרסומים האסורים.

 

19.       התובע הסכים כי היה מקום למסור פירוט רב  יותר לגבי המיוחס  לנאשמים בכתב האישום.

            לאור מסקנתו זו הגיש התובע כתב אישום מתוקן כפי שפורט בחלק הכללי להכרעת הדין.

 

נימוקי דחיית הטענות המקדמיות

 

20.       בישיבה מיום 30.12.2002 הודעתי כי אני דוחה את הטענות המקדמיות וציינתי  כי הנימוקים להחלטתי יינתנו במסגרת הכרעת הדין.  להלן נימוקי הדחיה המתיחסים לסוגיות השונות שהועלו ע"י באי כוחם המלומדים של הנאשמים.

חוקתיות הסעיף:

 

21.       בתיקון 52 לחוק העונשין הוסף סעיף 205 ג' לחוק העונשין. סעיף זה מנוסח כמפורט להלן:

            "איסור פרסום בדבר שירותי זנות של בגיר [נוסח התשנ"ח]

            205 ג. (א) המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות, כשנותן השירות אינו קטין, דינו  - מאסר שישה חודשים.

            (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על פרסום בדבר מתן שירותי זנות, אם התקיימו בו כל אלה.

            (1) עניינו אך ורק מתן שירותי זנות;

            (2) הוא התפרסם בנפרד מדברי פרסום אחרים;

            (3) הוא נמסר לאדם רק לפי בקשתו.

            (4) סומן בו בצורה בולטת, כי מטרתו היא לפרסם שירותי זנות.

            (ג) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת רשאי לקבוע הוראות לביצוע סעיף זה".

 

22.       אין מחלוקת בין הצדדים כי הסעיף מגביל את זכות הקניין ואת חופש העיסוק ועל כן יש לבחון אותו לאורן של פסקאות ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.

 

23.       למרות שהדברים לא נטענו באופן מפורש, יש גם מקום לבדוק את מידת הפגיעה של החוק באלה העוסקים בזנות.

 

24.       העיסוק בזנות איננו אסור לפי החוק ומאחר ומדובר בעיסוק שהוא לגיטימי גם פרסומו ברבים אמור להיות, לכאורה, לגיטימי.

            למרות היות העיסוק בזנות לגיטימי אין אפשרות להתייחס אליו כעיסוק רגיל.  המחוקק ראה בעיסוק בזנות עיסוק נסבל והטיל מגבלות חמורות לתחומים רבים הקשורים לאותו עיסוק ובכך הבהיר את עמדתו כי אין מדובר בעיסוק כבכל עיסוק.

 

25.       די אם נזכיר את העבירות הפליליות שקשורות בזנות כגון "הבאת אדם לעיסוק בזנות" סרסרות לזנות, סחר בבני אדם ועוד.

            הוטלו גם איסורים חמורים בכל הקשור בעסוק קטינים בזנות ובכך ננקטה גישה ברורה לפיה יש הכרח להרחיק קטינים מכל הקשור לעיסוק בזנות.

 

26.       לאור מהות מקצוע  הזנות וגישת המחוקק כלפי מקצוע זה נראה לי כי הגבלה מסוימת לגבי פרסום מודעות בעניין מתן שרותי זנות הינה סבירה ומידתית בכל הקשור לעוסק במקצוע.

 

27.       מאז חקיקת חוקי היסוד שצוינו לעיל בחן בית המשפט העליון במספר פסקי דין מנחים את דרך בחינתם של חוקים הפוגעים בזכות יסוד ואת דרך ישום עקרון המידתיות המעוגן בפסקת ההגבלה.

 

28.       בבג"צ 6226/01 מאיר אינדור נ' ראש עירית  ירושלים ואח' נ"ז (2) 157 נאמר ע"י כבוד השופטת דורנר:

 

            "... לרשות מותר לפגוע בזכות רק בהתקיימם של ארבעה יסודות מצטברים: עיגונה של סמכות הפגיעה בחוק,  הלימתה את ערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, היות הפגיעה לתכלית ראויה והיותה במידה שאינה עולה על הנדרש... על פי עקרון המידתיות בבוא העירייה לפגוע בחופש הביטוי מוטל עליה להפעיל את שיקול דעתה באופן שזה, בין היתר, לא יפגע בזכות אלא במידה המזערית הנדרשת,  וכך שהיחס בין הנזק שבפגיעה בזכות לבין התועלת האפשרית מהגשמת התכלית יהיה סביר. בענין זה התגבשו בפסיקה עוד לפני קבלת הפגיעה וחומרתה. נוסחות אלה מתחשבות במהותן  ובמשקלן של הזכות העומדת על הפרק ושל התכלית שלמענה מתבקשת הפגיעה בזכות..."

 

29.       נוסחאות האיזון אכן אינן זהות ובוחנות את מידת הפגיעה בזכות, מהות הזכות והתכלית שלשמה פוגעים בזכות.  כשמדובר בפגיעה בחופש ביטוי פוליטי לדוגמא קבע בית המשפט ככלל את המבחן של "ודאות קרובה" לעומת זאת כשמדובר בפגיעה בזכות לפרסומת מקצועית, במקצועות שהדבר מוסדר ומוגבל, נקבעו מבחנים מקלים יותר.

 

30.       עוד לפני בחינת עמידתו של הסעיף נשוא הדיון בפסקת ההגבלה יש צורך לבדוק מה התכלית שעומדת מאחורי חקיקתו של הסעיף והאם תכלית זו הינה תכלית ראויה התואמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

31.       המטרה התחיקתית של סעיף 205 ג הינה להבנתי למנוע מקטינים ומבגירים שאינם חפצים בכך להיחשף לפרסומים בנושא מתן שרותי זנות. נראה לי כי תכלית זו הינה תכלית לגיטימית התואמת את ערכיה של מדינת ישראל.

 

32.       השאלה האחרונה שיש צורך להכריע בה הינה שאלת המידתיות דהיינו עמידת הסעיף בפסקת ההגבלה. סוגיה זאת נידונה מספר רב יחסית של פעמים בבית המשפט העליון ונקבעו עקרונות מנחים בעניין זה.

 

33.       בבג"צ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר ואח' מ"ח (5) 441, התייחס כב' השופט ד. לוין לסוגיה וציין, בין היתר:

 

            "... בפירוש מרכיביו של סעיף ההגבלה ובבחינת שיקולי המחוקק – כשמדובר בביקורת דבר חקיקה מול העקרונות והערכים והזכויות המוענקות בחוק היסוד – הכלל המדריך את בית המשפט הוא, מצד אחד, כי הפרשנות צריכה להיות מצמצמת, ושלזכויות היסוד המוצהרות בחוקי היסוד יש ליתן את מלוא המשמעות הערכית והעקרונית. עם זאת, ראוי להתייחס בכבוד הראוי לרשות המחוקקת ולהעמידה בחזקתו כי שיקוליה וטעמיה, בבואה לקבוע הוראות הפוגעות בזכות יסוד בדבר חקיקה, היו ענייניים וכנים...".

 

34.       דברים דומים נאמרו ע"י כב' השופטת ביניש בבג"צ 4769/95 רון מנחם ואחרים נ. שר התחבורה ואחרים נ"ז (1) 235:

 

            "... לא במהרה יתערב בית המשפט ויבטל הוראת חוק שיצאה מבית המחוקקים. בישמו את המבחנים החוקתיים הקבועים בפיסקת הגבלה על חקיקת הכנסת יפעל בית המשפט באיפוק שיפוטי, בזהירות ובריסון, במיוחד כך הדבר כאשר ענינה של החקיקה העומדת לביקורת חוקתית הוא בתחומי משק וכלכלה שכרוכים בהם היבטים חברתיים וכלכליים רחבי היקף...".

 

35.       במקרה שעומד לדיון בפני הגעתי לידי מסקנה כי הדרך שנבחרה ע"י המחוקק עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. כפי שצוין לעיל, אחת ממטרות החקיקה הינה הגנה על קטינים. בתי המשפט ראו מאז ומתמיד חשיבות רבה בהגנה על עניינו של הקטין ונתנו תוקף לפרשנויות של חוקים שהתיישבו עם "טובת הקטין".

            סעיף 205ג' קבע הסדר שאינו מונע פרסום של מתן שרותי זנות אלא מגביל את דרך הפרסום.

            הפרדת פרסומים אלה מגוף העיתון ומסירתו למי שחפץ בכך נראות לי הגבלה סבירה שמתיישבת עם התנאים שנקבעו בפסקת ההגבלה.

 

            יתכן כי יש בצורך לבקש את הפרסום הנפרד ממוכר העיתון, פגיעה מסוימת בפרטיותו של מי שמבקש אותו. אולם נראה כי פגיעה זאת היא מזערית ואינה שונה מפגיעה מסוימת שקיימת בקונה כשהוא רוכש ספרים שנושאם פורנוגרפיה או קונה אביזרי מין בחנויות שעוסקות בכך.

 

36.       לדברים שנאמרו עד כה ראוי להוסיף את ההבחנה הקיימת בפסיקה בין האיסור המוחלט לעסוק במקצוע או להיכנס לתחום מקצוע מסוים לבין הטלת הגבלה מסוימת למימוש זכות העיסוק. במקרה הראשון הפגיעה בזכות היסוד היא חמורה בהרבה ועל כן בחינת המצב ע"י בית המשפט היא מדוקדקת יותר והגישה הפרשנית היא ככלל מצמצמת.

 

            המצב הינו שונה כשמדובר בפגיעה מן הסוג השני. בפסק דין מנחם שהוזכר לעיל התייחסה למצב זה כב' השופטת ביניש שציינה כי גם במשפט הגרמני הבחנה זו הינה הבחנה מקובלת. שם בס' 260:

 

            "... פסיקתו של בית משפט זה התייחסה אף היא למשמעות שיש לטיב הפגיעה בחופש העיסוק, בין היתר תוך הפניה לגישת המשפט החוקתי הגרמני. נפסק כי הגבלת אפשרות הכניסה לעיסוק פוגעת בחופש העיסוק החוקתי. עוד נקבע כי פגיעה ישירה או עקיפה באפשרות המימוש של עיסוק אף היא פגיעה בחופש העיסוק החוקתי שיש להעמידה במבחני פסיקת ההגבלה... נראה כי ראוי לאמץ את הגישה שלפיה ככל שהפגיעה נוגעת לשלילת עיסוק או למניעת כניסה לעיסוק, כך עשויה היא להיחשב קשה וחריפה יותר מפגיעה באופן מימוש העיסוק, וזאת נוכח הפגיעה החמורה יותר בחופש הבחירה של האדם ובזכותו לאוטונומיה אישית. ככלל, טיב הפגיעה בחופש העיסוק ועוצמתה עשויים להשפיע על בחינת הפגיעה במשקפיה של פיסקת ההגבלה...".

 

37.       מאחר ומטרתו של הסעיף  היא גם להגן על קטינים נראה לי כי במקרה זה אין מקום להשתמש במבחן של "פגיעה ודאית" אלא די להשתמש במבחן של "פגיעה סבירה". להערכתי מבחן זה מתקיים ככל שמדובר בפרסומים שעניינם שרותי זנות.

 

            לאור כל האמור לעיל לא מצאתי מקום לקבל את הטענה לפיה סעיף 205 ג הוא לא חוקתי.

 

הגנה מן הצדק

 

38.       אכן נפל פגם בכך שהיועץ המשפטי לא הגיב למכתב עיתון מעריב למשך תקופה ממושכת ביותר. האם פגם זה מצדיק ביטולו של כתב האישום מכוח ההגנה מן הצדק.

            אני סבור כי התשובה לשאלה זאת היא שלילית. ההלכה בעניין הגנה מן הצדק במשפט הפלילי נקבעה בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל נ (2) 221.

           

            לאחרונה חזר כב' השופט גובראן על ההלכה בבש"פ 9037/03 אוסמה מוסקוואה נ' מדינת ישראל נ"ח (1) 157:

 

            "... המבחן הקובע לעניין מתן הגנה מן הצדק לנאשם כלפי הרשות הינו מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...".

 

39.       במקרה זה לא התקיימו המאפיינים שמצדיקים נקיטת תגובה חריפה כלפי הרשות. אכן הרשות שגתה בעיכוב במתן התשובה אולם גם הפונה תרם לכך, הוא לא תיזכר את הרשות ולא ביקש לברר מדוע התשובה מתמהמהת להגיע.

 

40.       לאור מסקנתי דלעיל לא מצאתי לנכון להכריע בשלב זה במחלוקת אם מכתבה של עו"ד גלוריה ויצמן הועבר לעיתון מעריב סמוך לאחר קבלת החוק.

 

41.       הדברים שכתבתי לעניין טענות ב"כ עיתון מעריב נכונים ביתר שאת גם לגבי טענות ב"כ הנאשמים האחרים. אין מקום לראות במגעים להקמת ועדה לבחינת דרכי יישום החוק עילה לביטולו של כתב האישום מטעמי צדק. גם העובדה ששר המשפטים לא עשה שימוש בסמכות שניתנה לו לפרסם תקנות אינה מקימה עילה לביטול האישומים מטעמי צדק.

 

סוגיות נוספות

 

42.       הסנגורים טענו כי אין למנהלים שהועמדו לדין בתיק זה אחריות למעשי העיתונים כיוון שלא נקבעה אחריות שילוחית באופן מפורש בחקיקה.

 

43.       לאור עמדת התביעה לפיה הנאשמים מואשמים מכח דיני השותפות והיא רואה בהם "מפרסמים" כמשמעותו של מונח זה בחוק, התיתר הצורך להכריע בסוגיית אחריותם השילוחית  של הנאשמים.

 

44.       גם סוגיית  הפרשנות של הביטוי "מתן שירותי זנות" ראוי שתוכרע יחד עם ההכרעה במשפט גופו. השאלות העובדתיות השנויות באמת במחלוקת בתיק זה אינן רבות. הדברים יפורטו בהמשך כאשר אציג את פרשות התביעה וההגנה ולכן סוגיות כגון הפרשנות הראויה של המונחים השונים המופיעים בסעיף 205 ג' וכן סוגיית ההסתמכות שהועלתה בהמשך ע"י הסנגורים ידונו בגוף הכרעת הדין.

 

45.       גם הטענה של פגמים בניסוח כתב האישום הפכו לפחות מרכזיות לאחר שכתב האישום תוקן פעמיים ונוספו פרטים והבהרות נוספות לתוכנו.

            באשר לסוגיית הכללת ריבוי של אישומים במסגרת פרט אישום אחד – אתייחס לנושא זה בהמשך.

 

46.       לאור כל הדברים שציינתי לעיל החלטתי לדחות את הטענות המקדמיות.

 

פרשת התביעה

 

47.       מטעם התביעה העידו מספר שוטרים שגבו עדויות מהנאשמים וביצעו פעולות חקירה. בנוסף לאנשי המשטרה העידו שלושה עדי תביעה נוספים: מר פישלר פנחס אשר הגיש תלונות רבות נגד רשת שוקן, הגב' אתי עשת שהייתה בתקופה הרלוונטית דוברת משרד המשפטים, מר חנן פורת שהיה באותה תקופה יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת, וכן גב' פועה רחייב, מנהלת בית אריאלה.

 

48.       במסגרת פעולות החקירה התקשרו החוקרים בשתי הזדמנויות למספר טלפונים שהופיעו במודעות נשוא הדיון שבפני. שיחות הטלפון הוקלטו, הקלטות והתמלולים הוגשו לתיק.

 

49.       הסנגורים המלומדים מתנגדים לקבילות ראיות אלה. הסנגורים מציינים כי תוכן ההקלטות הן בגדר עדות מפי השמועה וכי לא נרשמו פרטי הדוברים ע"י המשטרה על מנת שניתן יהיה לזמנם כעדים ולחקור אותם.

            כמו כן טוענים הסנגורים כי האישה היחידה שעוכבה לחקירה בעקבות שיחות הטלפון עזבה את הארץ ולא ניתן לזמנה למסירת עדות.

 

50.       איני מקבל את טענות הסנגורים בעניין זה. השוטרים שהעידו בפני העידו על דברים ששמעו במו אוזנם. כפי שציין כב' השופט קדמי בספרו על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2003, בע' 481:

 

            "עד מעיד בבית המשפט על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו,  אין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו של העד מפי השמועה...".

 

51.       במקרה זה העדים שמעו דברים ישירים מפי הדוברים מן הצד השני של הקו על הספקת שרותי זנות. לא מדובר כאן בשמועה או במסירת דברים מכלי שני אלא בדברים ישירים.

 

52.       גם אם הייתי מקבל את טענת הסנגורים המלומדים לעניין עדות מפי השמועה עדיין דין הטענה לאי קבילות הראיה הייתה לדחייה.

 

            החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה הינם רבים. חלקם הם חריגים שנקבעו בחוק עצמו וחלקם חריגים שנקבעו בפסיקה. נקבע מפורשות כי הרשימה אינה סגורה וכי יש לבחון כל מקרה לגופו.

           

הגישה בפסיקה הישראלית הינה העברת נקודת הכובד מקבילות הראיה למשקלה. כפי שמציין השופט קדמי בספרו הנ"ל, בע' 485:

 

"... עובדת "שמיעת הדברים" מפי אחר, היא כשלעצמה כשרה כראיה; והמבחן לקבילותו יהיה, כאמור, אם עובדה זו הינה רלוונטית ודרושה לעניין הנדון...".

 

53.       להשלמת התמונה אביא דברים שנאמרו בע"פ 5140/99 וידאל נ' מדינת ישראל נ"ו (2) 857:

 

            "... למושג "עדות מקור" ניתנה במשך השנים משמעות מרחיבה שהביא לכך שנכללו בו "אמירות של אחרים" שלכאורה הם באים בגדר "עדות שמיעה" אך בהתחשב בטיבו הקלוש של החשש לאמיתותן רואים בהם חריגים "מיוחסים" לכלל הבסיסי ובשל ייחוסם רואים אותם כ"עדות מקור".."            שם בעמ' 496.

 

54.       בהקלטה שנערכה ביום 6.6.01 (ת/6 ו- ת/6א) למספרי טלפונים שהופיעו במודעות "לוח העיר" מיום 18.1.01 עלה כי בשתי שיחות שנענו הוצעו לשוטרים תמורת כסף שרותי זנות מלאים.

 

55.       מזיכרון דברים שערך החוקר רס"ר קובי בסון עולה כי הוא התקשר למספרי טלפון שהופיעו במדור נשוא הדיון בעיתון ידיעות אחרונות ביום 19.1.00. בשתי שיחות הוצעו לו שירותי זנות תמורת 200 ₪. כשהחוקר הציג עצמו כאיש משטרה הדוברים בצד השני של הקו לא שיתפו פעולה וניתקו את השיחות.

 

56.       מתמלול קלטת מיום 6.11.01 (ת/13) עולה כי בשתי שיחות שקוימו למספרי טלפון שהופיעו האחד בידיעות אחרונות והשני במעריב, הוצעו לשוטר שירותי זנות תמורת כסף.

 

57.       להשלמת התמונה ברצוני להתייחס לסוגיה נוספת שהועלתה ע"י הסנגורים ביחס לראיות התביעה. הסנגורים התנגדו לקבלת חלק מהעיתונים שהתביעה ביקשה להגיש ואף העלו טענות לגבי נסיבות צילומם של עיתונים בבית אריאלה.

 

58.       אני מודה שהתקשיתי להבין טענות אלה. כפי שיפורט בהמשך ההגנה לא חלקה על כך כי מודעות בנוסח הנטען ע"י התביעה פורסמו בעיתונים. טענתם הייתה כי מודעות אלה בנוסח שפורסמו אינן מפרות את החוק. לאור טענה זו לא היה מקום כלל לנהל התדיינות בנושא קבילות עמודי המודעות בעיתונים.

 

            למען הסר ספק אני קובע כי העיתונים שהוגשו לבית המשפט הוגשו כדין וכי מדובר בראיות קבילות.

 

59.       לאחר ליבון מספר סוגיות שקשורות לראיות התביעה אציג מספר עדויות שניתנו ע"י עדים שאינם אנשי משטרה.

 

60.       מעדותו של מר פנחס פישלר עולה כי הוא הגיש תלונות רבות נגד רשת שוקן על פרסומי תועבה ושרותי מין. עד זה הציג את תלונותיו וכן את העיתונים שצירף לתלונותיו (ת/3).

            בחקירתו הנגדית אישר העד כי ראה בפרסומים פרסומי תועבה וכי יש בינו לבין רשת שוקן סכסוך אזרחי וכי תבע את הרשת בסכום של 23 מיליון ₪.

 

61.       מר פישלר צירף לתלונתו את עיתוני העיר מתאריכים 13.9.01, 20.9.01, 11.2.01, 2.11.00 ו- 26.10.00.

 

            ביום 13.9.01 הופיעו מודעות רבות בנוסח דומה לאלה המפורטים להלן:

            "ישראלית מדהימה מארחת ברמה"

            "מלכה חתיכה מארחת בדירתה"

            "קוקסינלית מיוחדת ויפה בדיסקרטיות מוחלטת".

 

            ביום 20.9.01 פורסמו מודעות באותו עיתון בדומה לאלה המפורטים להלן:

            "אורנה דוגמנית יפיפייה מארחת"

            "צעירה יפיפייה מארחת בדיסקרטיות + סרטים בדירתה"

            "מדהימה מארחת בדירת סטודיו"

            "ישראלית מדהימה מארחת ברמה".

 

            גם במועדים האחרים פורסמו מודעות דומות או זהות לאלה  שצוינו לעיל.

 

62.       חלק מהעיתונים שהוגשו ע"י התביעה הם עיתונים שצולמו מארכיון בית אריאלה. מנהלת בית אריאלה, הגב' פועה רחייב, מסרה כי בית אריאלה מקבל מדי יום את כל העיתונים ומדי חודש העיתונים נכרכים ונשמרים. לשם גיבוי קיימים מיקרופילמים. העדה ציינה כי גם עיתון העיר מתקבל אצלם ונכרך כמו העיתונים האחרים.

 

63.       השוטרת עידית בייז העידה כי צילמה עיתונים בבית אריאלה בהתאם להנחיות שקיבלה ממפקדה. למרות שדוחות הפעולה בעניין לקו בהעדר פירוט מלא שוכנעתי כי העיתונים אכן צולמו בבית אריאלה וכי מדובר בעיתונים שהחוקרת נתבקשה לצלם.

 

64.       מעדותה של הגב' אתי עשת שהייתה דוברת משרד המשפטים בתקופה הרלוונטית עולה כי היא הוציאה מכתב ביום 15.11.98 לעורכי העיתונים. העדה ציינה כי המכתב (ת/11) הוצא גם בדואר וגם בפקס. לדברי העדה המכתב הגיע ליעדו כיוון שהיו תגובות של העיתונים.

בחקירתה הנגדית מסרה העדה כי המכתב לא נשלח בדואר רשום וכי לא נשמר אישור קבלת הפקס.

 

65.       במכתב שתאריכו 15.11.1998 והמופנה לעורכי העיתונים, נאמר בין השאר:

 

            "... מאחר שהופנינו למודעות שפורסמו בעיתונים שונים לאחר כניסתו של התיקון לתוקפו, שהן, לכאורה, בגדר עבירה לפי סעיף 205 ג' לחוק מצאנו  לנכון להביא להלן את נוסחו המלא של הסעיף...".

 

66.       מעדותו של מר חנן פורת שהיה יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת עולה כי הוא שלח מכתב  באמצעות הכנסת למר עמוס שוקן ולעיתונים אחרים כדי לדרבן אותם לפעול בהתאם לחוק.

            מר פורת ציין כי מקור המכתב (ת/16) נכתב על נייר הכנסת והעוזר הפרלמנטארי או המזכירות שלחו אותו. העד ציין כי ראה את המקור כאשר המכתב נשלח. העד הוסיף כי אינו זוכר את כל הפרטים אבל זכר שהיו תגובות למכתב מצד עורך מעריב מר יעקב ארז.

 

67.       בחקירתו הנגדית אישר העד שהייתה פניה להקמת ועדה בהשתתפות נציג יועמ"ש, יועמ"ש הועדה וכן נציג עיתונות כדי להבהיר נקודות שלא היו מספיק ברורות. העד הוסיף כי הוא עצמו פנה לנציגי היוהמ"ש על מנת לקבל הבהרות לגבי מספר נקודות שנותרו מעורפלות. כדוגמה ציין העד:

 

            "... נושא שיחות ארוטיות ומציצנות לא הובהרו דיין...".

 

            העד אישר כי עו"ד מוזר אמר לו שאין הגדרה בחוק למושג "שירותי זנות". לדברי העד נציג היועץ המשפטי אמר לו כי הדבר יוותר לפרשנות בית המשפט.

 

            בהמשך מסר העד:

 

            "...העיקר היה שאנו אמרנו שיש דברים שהמשמעות שלהם בפרסום היא ברורה לחלוטין גם אם משתמשים במילים עוקפות אמרתי שהמילה אירוח שמשתמשים בה היא ברורה ומובן למה מתכוונים".

 

68.       מכתבו של מר פורת הוא מיום 26.11.98 (ת/16). למכתב מצורפת חוות דעתה של גב' גלוריה ויצמן ממשרד המשפטים (חוות הדעת תפורט בהמשך – ד.ב.). המכתב מבקש לקיים את החוק החדש ומופנה למר עמוס שוקן עם העתקים למר יעקב ארז עורך מעריב, מר יואב צור עורך ראשי של מקומוני מעריב, מר אלון שלו עורך ידיעות אחרונות ומר שמואל שם טוב עורך ידיעות תקשורת.

 

69.       חוות דעתה המשפטית של עו"ד גלוריה ויצמן צורפה לפי עדותו של מר פורת למכתבו מיום 26.11.1998. אותה חוות דעת גם צורפה לתשובה המאוחרת של נציג היוהמ"ש לעיתון מעריב כפי שצוין לעיל.

            בחוות הדעת שכתבה ביום 19 לנובמבר 1998 מציינת עו"ד גלוריה ויצמן, ראש תחום משפט פלילי במשרד המשפטים:

 

            "... מטרת התיקון, כפי שהדברים באו לביטוי בוועדה ובדברי הכנסת, הייתה להוציא מודעות על מתן שירותי זנות מתוך דפי העיתונות הנצרכת בידי הציבור לשם קבלת מידע חדשותי ומידעים אחרים, שאין בינם לבין המודעות לשירותי מין ולא כלום. המחוקק היה ער לכך שאין מקום לאסור את הפרסומים הללו – כשאין הם פרסומי תועבה – איסור מוחלט, וזאת בשל הפגיעה שיש באיסור מסוג זה בחירות הפרט, בחופש הביטוי ובחופש המידע. בהתאם לכך קבע המחוקק שפרסומים אלה מותרים בתנאים הקבועים בסעיף 205 ג (ב).

            נציגי העיתונות היומית השתתפו בישיבות הועדה והביעו את התנגדותם לחקיקה המוצעת, אבל באף שלב לא רמזו על כך שאם הצעת החוק תהפוך לחוק מחייב  הם לא יעמדו בדרישותיו.

            על כן תמוה למה במקום לעמוד בחובת המחוקק ולפרסם אותן מודעות בעלון או בחוברת נפרדים, ממשיכות להופיע המודעות בקשר למתן שירותי זנות מעל דפי העיתונות היומית והשבועית. נכון הדבר שהמינוח השתנה במעט ובמקום המודעות שפורסמו עד לקבלת החוק, הפכו המודעות על שירותי הזנות למודעות על "אירוח". ".

 

            בהמשך מנתחת הגב' ויצמן משפטית את משמעות שינוי המינוח, ומגיעה לידי מסקנה כי שינוי זה אינו יכול לפטור מאחריות פלילית בשל הפרת סעיף 205 ג'. בין היתר מפנה גב' ויסמן לסעיף 20 (ג) (1) לחוק העונשין לעניין המודעות.

 

            חוות הדעת בשלמותה מצורפת לסיכומי נאשמים 4-6 לעניין הטענות המקדמיות.

 

70.       במסגרת פרשת התביעה הוגשו כפי שצוין לעיל עמודי מודעות בתחום נשוא דיון זה. למרות הבדלי ניואנסים המודעות הינן דומות והשאלה שתעמוד בפני תהיה שאלה פרשנית לגבי משמעות המודעות ומידת עמידתן במגבלות שהוטלו בחוק.

 

71.       ביום 3.3.02 צולמו בבית אריאלה העמודים הרלוונטיים של שלושה עיתוני ידיעות ושל חמישה עיתוני מעריב (ת/8). גיליונות ידיעות אחרונות הם מ- 19.1.2000, 31.1.2000 ו- 1.2.2000. גיליונות מעריב הם מ- 26,27,31.1.00 ו- 5,11.11.01.

           

לדוגמא ממודעות בידיעות אציין:

            "אמיתי פצצה חלומית! נועזת וחושנית מארחת + סרטים"; "מארחת באהבה כשתראה תסתנוור כשתחוש תסתחרר";             "שוברת הלבבות מארחת באקסקלוסיביות".

 

            דוגמאות מעיתון מעריב:

            "טובות השתיים מהאחת לאירוח דאבל מרגש"; "חדש לאירוח מיוחד ומושלם ללא אכזבות בדיסקרטיות"; "דוגמנית יפהפייה ברמה בינלאומית לעיסוי משגע".

 

72.       בנוסף לאמור לעיל הוגשו עיתון מעריב מיום 5.3.02 וכן עיתון ידיעות מאותו מועד (ת/9) וכן שלושה עיתוני מעריב מחודש מרץ 2002, אחד מאפריל אותה שנה ושלושה ממאי אותה שנה (ת/12). גם בעיתונים אלה המודעות הינן דומות לאלה שהוזכרו קודם לכן.

 

גרסאות הנאשמים

 

73.       בהודעתו במשטרה מיום 17.6.2001 (ת/4) מסר נאשם מס' 2 יוסף ורשבסקי את הפרטים הבאים:

הנאשם ציין כי הוא מנהל רשת שוקן קרוב ל- 7 שנים וממונה על גיל גילת שהוא מנהל עיתון העיר.

העד הוסיף כי הוא אינו יודע פרטים על המודעות המתפרסמות בעיתון והוסיף:          

 

            "... מה שידוע לי שאנחנו עובדים בגבול החוק ואנחנו לא מפרסמים דבר לא חוקי...".

 

            העד גם מסר כי לא ידוע לו שניתן להזמין שירותי מין דרך מודעות אלה.

 

74.       בעדותו בבית המשפט מסר נאשם זה את הפרטים הבאים:

 

א.        העד מסר כי היה מנכ"ל שוקן וכן מקומוני שוקן בשנים 2000-1999העד ציין כי הוא אינו אחראי על התכנים של המודעות.

 

ב.         בהמשך מסר העד: "לא ידעתי על התיקון בחוק ועל עבודת ועדת החוקה של הכנסת... אני ממש לא זוכר אם הגיע לידיעתי שסוג מסוים של מודעות צריך להפיץ בנפרד אני לא ידעתי שחוק כזה עבר...".

           

ג.         בהמשך הוסיף נאשם 2: "... אני לא יודע שהיו מפרסמים שירותי מין. אין אצלנו שירותי זנות. כשאני מקבל מסמך על חוק כזה או אחר אני מעביר למנהלים ודורש לעבוד לפי החוק... אני מניח שגם במקרה זה פעלתי כך...".

 

ד.         לשאלת התובע מסר העד כי לא ידע שהעיתון מפרסם שירותי ליווי ולא ידע שבעיתונים יש מודעות על שירותי ליווי. בהמשך שוב לשאלת התובע מסר העד: "... זמן קצר לפני החקירה קבלתי איזה מכתב בהקשר לחוק והעברתי למנהלים ובקשתי מהם לעבוד לפי החוק. למיטב ידיעתי זה היה מכתב מהיועץ המשפטי של הרשת...".

            בהמשך לא שלל העד כי המכתב הגיע אליו בשנת 1998 אך טען כי אינו זוכר את תוכנו.

 

ה.        העד נשאל ע"י התובע מדוע מסר במשטרה כי מודעות כאלה קיימות בעיתון 7-8 שנים, והשיב כי בתשובתו לחוקר לא התכוון למודעות ליווי אלא למדור "תן וקח".

 

75.       בהודעתו במשטרה מיום 10.6.01 (ת/5) מסר נאשם מס' 3 גיל גילת את הפרטים הבאים:

 

א.        העד מסר כי הוא מנהל את עיתון העיר מזה 31/2 שנים. המודעות המתפרסמות בעיתון הן בפיקוחו וכן בפקוח מנהל מחלקת מודעות.

 

ב.         בהמשך מסר העד: "... מאז כניסתו לתוקף של החוק האוסר פרסום הודעות זנות בתשלום כל פרסום עובר צנזורה על ידינו ונמצא מתאים תחת מגבלות החוק...".

           

ג.         כאשר הוצגו לעד מודעות אירוח הוא ציין כי לדעתו החוק אוסר לפרסם מודעות של מין תמורת תשלום. העד הוסיף כי אין לו מושג אם ניתן להזמין שירותי מין דרך מודעות אלה. העד ציין כי מעולם לא ניסה להתקשר כדי לבדוק זאת.

            העד  גם הוסיף כי שמע מקריאת עיתונים שהזהירו את העורכים שלא לפרסם מודעות אלה.

 

76.       בעדותו בבית המשפט מסר נאשם מס' 3 את הפרטים הבאים:

 

א.        העד מסר כי היה מודע לשינוי שנעשה בחוק ולכן הנחה את הכפופים לו לעמוד בדרישות החוק.

העד ציין: "... אני הנחיתי לא לקבל מודעות שיש בהן איזו שהיא משמעות למודעות למתן שירותי מין, ויתירה מכך פרסמנו בצורה מאד בולטת את הסייג שלא נקבל מודעות שמשתמע מהן שיש בהן מתן שירותי זנות או מין...".

 

ב.         העד ציין כי עשה את הדברים על דעת עצמו לאחר שקיבל את התיקון לחוק ולא התייעץ עם גורמים אחרים ברשת או בעיתון. העד הגיש מכתב שהתקבל מעו"ד המייצג ארגון של לסביות והומוסקסואלים, המתרעם על סירוב לפרסם מודעה בקשר לסאונה המשמשת למפגש הומוסקסואלים (ס/2).

 

ג.         העד מסר כי הוא הקפיד אישית לבדוק צל של ספק של חוקיות במודעות אלה. בהמשך מסר:

            "...אני רואה בזנות שירות מין שניתן בתשלום. יחסים הומוסקסואליים בתשלום מבחינתי זה לא זנות... לא ידוע לי שיש  מודעות ליווי במדור קח תן".

           

ד.         כשהופנה למודעת אירוח בעיתון מיום 18.1.01 מסר העד:

            "... אינני יודע מדוע חלק מהדברים מופיעים תחת הכותרת אירוח... אני בוחן את המודעות לפי קריטריונים שקבעתי לאנשים שלי ומודעות אלה עומדות באותן קריטריונים...".

 

ה.        בהמשך מסר העד כי לא רואה פסול במודעה שגרמניה דו מינית מארחת והוסיף: "... אין שום רע במושג שירות ליווי או מסג'...".

 

 

77.        מהודעתו במשטרה מיום 20.7.2000 (ת/2) של נאשם מס' 5, עולים הפרטים הבאים:

 

א.        לאחר שהוזהר בפרסום שירותי מין בניגוד לסעיף 205 ג' לחוק העונשין השיב הנאשם: "אני מבין במה שאני חשוד המודעות המתפרסמות בעיתון מתפרסמות לאחר אישור של היועץ המשפטי של העיתון על פי אישור בכתב מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ועפ"י הנחיות אלו אני ביחד עם עיתון מעריב..." (המשפט נותר לא שלם בהודעה – ד.ב.).

 

ב.         לשאלה מתי התקבלו ההנחיות שהזכיר השיב הנאשם: "למיטב זכרוני לפני כשנה וקצת לפני כניסתי לתפקיד כאחראי על נושא הפרסומים בחודש מאי 1999...".

 

ג.         הנאשם הוסיף וציין: "... ההנחיות שקבלנו היו שאנחנו נמשיך לפעול כרגיל עד שפרקליטות המדינה תיתן החלטתה בנדון".

 

ד.         הנאשם נשאל אם התבקשו להפסיק לפרסם מודעות מין והשיב:   "... להיפך נתבקשנו להמשיך לפרסם מודעות מין עפ"י הפרשנות של היועץ המשפטי של מעריב.".

 

ה.        לגבי הליך הפרסום מסר העד: "... כל מודעה בתחום שרותי מין שאנחנו מבקשים לפרסם עוברת תחילה ליועץ המשפטי של העיתון ורק לאחר שהיועץ המשפטי מאשר את המודעה או את הנוסח אנחנו מפרסמים אותה...".

 

ו.         בהמשך ציין העד כי יועץ העיתון פנה ליועץ המשפטי והציג את עמדתו והוסיף: "... טרם קיבלנו תשובה סימן שקיבלו את עמדתנו ולא היה לנו לפעול אחרת...". הנאשם מסר כי נוסח המודעות שונה ל"אירוח" עפ"י הנחיית היועץ המשפטי של העיתון. גם התוספת "רק למבוגרים" הוספה עפ"י הנחיית היועץ.

 

ז.         לעניין אחריותו לפרסום מסר העד: "... אני אחראי כלפי מעריב העיתון על הדרג שמתחתי ואילו העורך הראשי אחראי על כל העיתון כולל המודעות ומעליו יש את מועצת המנהלים...".

 

78.       בעדותו בבית המשפט מסר נאשם 5 את הפרטים הבאים:

 

א.        הנאשם ציין כי כיהן תחילה כמשנה למנכ"ל ובשנת 2000 מונה למנכ"ל משותף של עיתון מעריב. בתקופה ששימש כמשנה למנכ"ל מחלקת המודעות היתה כפופה לו.

 

ב.         לעניין המודעות נשוא תיק זה מסר העד: "...לגבי מודעות עם גוון מיני, אספנו את כל אנשי המכירות לתדריך אצל היוהמ"ש. אני לא הייתי נוכח בפגישה. מדובר ב- 5000 עובדים, שהיו כפופים אלי... היוהמ"ש תדרך את מנהל מחלקת המודעות עם העובדים שלו, אנחנו נתבקשנו ע"י העורך לוודא עם מנהלי המחלקות שכולם יהיו נוכחים...".

 

ג.         בהמשך לשאלה אם היה מודע למדיניות השיב העד: "ישבתי עם בלייך (היועץ המשפטי – ד.ב.) ומר ארז על מנת להחליט על מדיניות שארז הנחה, שבלייך ייתן תדריך לאנשי המכירות, ושעובד בכיר יעשה הגהה למודעות.

אני לא הייתי מודע ולא התעמקתי בנושא, לא הייתי מודע לויכוחים, הייתי מודע לזה שמר בלייך חושב שההנחיות הם לא ברורות ולא ברור לו מה מותר ומה אסור. הוא מפרש את הדברים כפי שהוא פירש. סיכמנו בישיבה כי מר בלייך יפנה ליועמ"ש על מנת שיעביר לו את הפרשנות שלו...".

 

ד.         בחקירה נגדית מסר העד כי ההכנסות ממודעות אלה זניחות וכי היו מפסיקים לפרסמן לו ידעו שהן בניגוד לחוק. לשאלת התובע ציין העד כי היועץ המשפטי הוציא חוות דעת בעניין מודעות אלה והם פעלו בהתאם לחוות הדעת. העד חזר וציין כי הוא לא עסק בתוכן המודעות.

           

79.       מהודעתו במשטרה מיום 14.6.2001 (ת/1) של נאשם 6 עולים הפרטים הבאים:

 

א.        הנאשם ציין כי הוא שימש כצנזור לגבי מודעות אלה בין השנים 1996 עד 1999. תפקידו היה לצנזר מילים שמרמזות על אברי מין וכן ארץ המוצא של נותני השירותים.

 

ב.         העד הוסיף כי בעקבות מסקנות ועדה שבראשה עמדה הגב' חנה זמר התבקשו העיתונים למתן את נוסח מודעות המין. כל עיתון התבקש למנות איש מערכת שיבצע את עבודת הצנזורה. תפקיד זה הוטל עליו בעיתון מעריב.

 

ג.         העד ציין כי תפקידו העיקרי היה כתב לענייני ספורט וחינוך וכי עשה את התפקיד הנ"ל בנוסף לתפקידו העיקרי. העד ציין כי לא היה אחראי על המודעות אלא עסק רק כצנזור.

 

80.       בעדותו בבית המשפט מסר נאשם מס' 6 את הפרטים הבאים:

 

א.        הנאשם חזר על גרסתו במשטרה וציין כי לא היה לו שיקול דעת לפסול מודעות אלא רק לצנזר את תוכנן.

 

ב.         הנאשם הדגיש כי מונה לתפקיד עפ"י המלצות ועדת זמר וכי לאחר קבלת התיקון לחוק בשנת 1998 לא חל שינוי בתפקיד שהוטל עליו וגם לא חל שינוי במדיניות.

 

81.       בהודעתו במשטרה מיום 27.10.2002 (ת/7) מסר נאשם 8 את הפרטים הבאים:

 

א.        הנאשם מסר כי הוא עובד כמנהל לוח ידיעות אחרונות. בהמשך מסר הנאשם: "... מודע שהתקבל תיקון לחוק הפרסום בשנת 1998 והחוק קובע שיש תוכן טקסטואלי אסור. אנחנו כעובדי לוח מקיימים את החוק והודענו לא מפרסמים משהו ואנו פוסלים את ההודעות שלא עומדות במבחן החוק...".

 

ב.         הנאשם התבקש להתייחס לנוסח המודעות שפורסמו בלוח ידיעות אחרונות ומסר כי מבחינתו מודעות אלה עומדות במסגרת החוק: "... ואין בהן מידע מיני כלשהו או מילים של סיפוק תאווה ומדובר במפגשים תמימים מבחינתי...".

 

ג.         מודעות שהוצגו בפני העד (ת/77) כללו: "עצור! חתיכות אמיתיות מפנקות באהבה ומארחות בדירתן            "; "פצצה עולמית מפנקת בדירתה! ומארחת ברמה! + דרושה!"; "פצצה אנרגטית לאירוח שכולו חוויה מהממת ומבטיחה.".

 

82.       בעדותו בבית המשפט מסר נאשם מס' 8 את הפרטים הבאים:

 

א.        העד ציין כי היה מנהל כללי של לוח ידיעות. הוא התחיל לעבוד בסוף שנת 1998 תחילת 1999. העד ציין כי קודמו בתפקיד יריב אביסר הסביר לו מה המגבלות בהתאם לתיקון לחוק.

 

ב.         בהמשך מסר העד: "... אני קיבלתי הסבר מהמנהל היוצא וגם מהיועצים המשפטיים לעניין הזנות, הפסיקה קבעה כי "זנות זה סיפוק ממגע מיני" ואסור שמרכיבים אלה יופיעו במודעות...".

 

ג.         לשאלת התובע מסר העד: "... מודעה שאין בה תשלום או שלא מצוין בה שמדובר על שירותי זנות או מין מבחינתי זאת מודעה סבירה. עו"ד מוזר הסביר לי את הפסיקה ואני קיבלתי אותה...".

 

ד.         לשאלת התובע מסר העד: "... אני לא חקרתי את המפרסמים שלי לגבי תוכן המודעות אני לא נכנסתי למה שמסתתר מאחורי המודעה, רק התייחסתי לנוסח...".

 

עדויות היועצים המשפטיים

 

83.       היועץ המשפטי של רשת שוקן, עו"ד מיבי מוזר, העיד מטעם ההגנה. יצוין כי עו"ד מוזר יצג תחילה את נאשמים 3-1 ו- 8-7 אולם לאחר סיום פרשת התביעה התפטר מן הייצוג על מנת להעיד כעד הגנה.

 

84.       בעדותו מסר עו"ד מוזר על ההתפתחויות בחקיקת סעיף 205 ג' לחוק. עו"ד מוזר מסר כי תחילה הצעת החוק שהוגשה ע"י ח"כ פורת הייתה רחבה יותר (ס/4) והתייחסה לאיסור פרסום שירותי מין. בסופו של דבר התקבל הנוסח הסופי שמדבר על איסור פרסום שירותי זנות.

עו"ד מוזר ציין כי העדר הגדרה של מושג שירותי הזנות יצר אי בהירות לגבי מושג זה.

 

85.       עו"ד מוזר פירט את המאמצים שלו לצורך הקמת ועדה שתגדיר את מושג שירותי זנות ואת דרכי יישום החוק. הוא ציין כי ח"כ פורת קיבל את בקשתו להקמת הועדה אולם בסופו של דבר משרד המשפטים  לא הסכים להקים את הועדה.

 

86.       עו"ד מוזר ציין כי הוא פירש את המונח שרותי זנות בהתאם להגדרת המונח "זנות" בפסיקה והוסיף כי בעיתון לא התפרסמו מודעות שהכילו את המרכיבים של הזנות על פי הפסיקה.

עו"ד מוזר סירב לפרט מה הוא מסר ללקוחותיו ידיעות אחרונות ורשת שוקן וטען לחיסיון של עו"ד-לקוח. בסוף דבריו ציין עו"ד מוזר: "... אנו ממשיכים לפרסם מודעות שאין בהן על פניהן הצעה לשרותי זנות על פי הגדרת הפסיקה...".

 

87.       בעדותו מסר עו"ד בלייך, היועץ המשפטי של עיתון מעריב מזה 12 שנה, את הפרטים הבאים:

 

א.        עו"ד בלייך מסר כי לאחר קבלת התיקון לחוק הוא קיים ישיבה עם עורך העיתון והמנכ"ל לצורך התייחסות לחוק. בעקבות אותה פגישה הביא מר בלייך את העמדה שהתגבשה לידיעת ראשי העיתון.

 

ב.     ביום 25.11.1998 הוציא מר בלייך מכתב ליועץ המשפט לממשלה   (ס/9). במכתב זה פירט עו"ד בלייך את עמדת העיתון. לאור חשיבותו של המסמך אביא אותו במלואו.

 

"הנדון: איסור פירסום שירותי זנות

 

בימים האחרונים מתפרסמות ידיעות ולפיהן גופים שונים דורשים להעמיד את העתונים היומיים לדין בעוון אי קיום הכללים שנקבעו בתיקון מס. 52 לחוק העונשין בנוגע לסעיף 205 ג' לחוק בדבר איסור פירסום שרותי זנות.

 

העובדות הן שהעתונים היומיים ובהם "מעריב" ביטלו את המדורים שבהם פורסמו שרותי הזנות והטענה נגדם היא כי הם מצאו תחליף בדמות פירסום מדור חלופי תחת כותרת אחרת.

 

לשון התיקון בחוק, כמו גם חוק העונשין, אינם מגדירים מהם שירותי זנות מתוך הנחה שהכל יודעים במה מדובר. אולם תחת הגדרה זאת אפשר לכלול מגוון רב של יחסים בין שני בני זוג, שאינם דווקא קיום יחסי מין עם פרוצה מזדמנת.

 

ההנחה העומדת לנגד עינינו בראותנו את ההקשר שבו נחקק התיקון לחוק ומתוך חלק (ב) של סעיף 205 ג' לחוק העונשין היא, כי המחוקק לא ביקש למנוע לחלוטין פירסום שרותי מין ומטרתו היתה להגן על הציבור, קטינים במיוחד, הרגיש לפירסומי תועבה.

 

הנחה זו מתחזקת לאור העובדה שהמחוקק אינו אוסר מעשי זנות לכשעצמם ולאור זאת שרשויות האכיפה משלימות עם קיום פעילות של מכוני עיסוי ושרותי ליווי (ראה לעניין זה ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מ"י, דעת המיעוט של השופט חשין).

 

אם אכן רצה המחוקק לאסור כל פירסום יכול היה לנקוט בדרך שבה פעל הוועד המנהל של רשות השידור. סעיף 7 (14) (ג) לכללי רשות השידור (תשדירי פירסומת והודעות ברדיו) התשנ"ג-1993 קובע רשימה ארוכה של דברי פירסומת אסורים בנוגע לשירותים ובהם: נערות ליווי, עיסוי, זנות ומכירת אביזרי מין. האבחנה בין עתונות מודפסת למדיה האלקטרונית היא ברורה ולכן יש הבדל מהותי בין האסור והמותר ולאור זאת יש לראות את תיקון החוק.

 

לצד האמור לעיל יש גם להביא בחשבון את התנגשות האינטרסים בין חופש העיסוק וחופש הביטוי לבין הרצון להגן על שלומו של הציבור, ברמה שהובהרה לעיל. התנגשות אינטרסים זאת ברמה העקרונית נבחנה בין השאר בידי בית המשפט העליון (ראה לעניין זה בג"צ 4804/94 סטיישן פילם נ' המועצה לביקורת סרטים) והמסקנה העולה מכך שיש לפרש את תיקון חוק העונשין מס. 52 במידה הראויה מבלי להיגרף לאיסור מוחלט של כל פירסום.

 

עם קבלת החוק, כאמור בראשית הדברים, ביטל "מעריב" את פירסום המודעות המציעות שרותי זנות, עיסוי וליווי וכל מודעה שמתפרסמת בעתון במדורי פירסום אחרים, כארוח, אינה כוללת ביטויים שיש בהם לפגוע במי שנתקל בהם שלא מרצונו.

 

תמונת המצב הנוכחית היא, כפי שאני מבין אותה, היא שגורמים שונים בכנסת ומחוצה לה מבקשים לכפות את ערכיהם על כלל הציבור באמצעות תביעה להעמיד את העתונים היומיים לדין תוך מתן פרוש מרחיב לכוונה האמיתית של המחוקק. אנו ב"מעריב", מנימוקים עקרונים ומנימוקים מעשיים כאחד, חושבים שאין לקבל גישה זאת. עם זאת, כפי שהבהרנו בהזדמנויות אחרות, אנו לא רוצים להיות פורעי חוק.

 

דברים אלה מביאים אותי לבקשך לתת את הדעת לטיעונים השונים בסוגיה זו ולהבהיר לנו ולציבור מהי התייחסות משרד היועץ המשפטי והפרקליטות למודעות המתפרסמות כיום. בתקופת הביניים עד לקבלת החלטה בנדון, ימשיך "מעריב" לפרסם מודעות ארוח בלשון מינימליסטית. אם תמצא לנכון כי ראוי לבטל את פירסומן עד לקבלת החלטה בנדון, נמלא אחר המלצתך יחד עם העיתונים היומיים האחרים."

 

ג.         תשובת הביניים של היועץ התקבלה מספר ימים לאחר מכן. אחרי  אותה תשובת ביניים לא הוציא עו"ד בלייך כל מכתב תזכורת ליועהמ"ש. מכתב נוסף המבקש לדעת את עמדת היועץ הוצא רק לאחר שהחלה חקירה פלילית (ס/11) ביום 3.8.2000.

באותו מכתב נאמר, בין היתר:

 

"כפי שהודענו לך ב- 1998 אין אנו רוצים לעבור על החוק ולכן החליט "מעריב" להפסיק פרסום מודעות מן הסוג שבקשר אליו התנהלה החקירה, על אף הנזק הכספי הכבד הכרוך בכך.

לאור השתלשלות הפרשה ולאור הודעת "מעריב" אנו מבקשים את משרד היועץ המשפטי לבחון פעם נוספת האם יש עניין לציבור בהמשך החקירה. במקביל, אנו מאמינים כי יש מקום לדיון נוסף בהיקף האיסור הקבוע בחוק".

 

ד.         תשובה למכתב הנ"ל התקבלה ביום 11.9.2000. באותה תשובה הפנתה הגב' יהודית קרפ, המשנה ליועהמ"ש, לחוות הדעת של עו"ד גלוריה ויצמן המשקפת את עמדת משרד המשפטים.

 

ה.        בעדותו נשאל העד האם קיבל מכתב מח"כ חנן מפורת ומגב' אתי עשת וציין כי לא קיבל מכתבים מגורמים אלה.

 

ו.         בחקירתו הנגדית מסר עו"ד בלייך: "... ההנחיה הייתה פשוטה לא לפרסם מודעות שיהיה בהם לפרסם שרותי זנות, שהתכלית לא תהיה ברורה שהשפה לא תהיה פוגענית...".

                        בהמשך מסר העד: "... אני משער שלפני החוק היו מודעות בנושא שירותי ליווי אחרי שהחוק התקבל זה הפך להיות שירותי אירוח. היה אישור שלי לשנות משירותי ליווי לאירוח... אני לא רואה בעיסוי שום דבר פסול...".

 

ז.         בהמשך לשאלת התובע מסר עו"ד בלייך: "... אני אומר שבשלב מסוים פנינו ליועמ"ש והודעתי שנפסיק לפרסם מודעות בשנת 2000 ובקשנו שיפסיקו את ההליכים. ההליכים לא הופסקו ואז המשכנו בפרסום נוסח זה או אחר...".

 

ח.        עו"ד בלייך מסר כי הוא נתן הנחיות עקרוניות ולא בחן כל מודעה. הוא הוסיף: "... כל מה שאמרתי שאם ילד יעיין במודעה לא יפגע ולא יבין אחרת... אני אומר ששיחות ארוטיות אינן בגדר שירותי זנות...".

 

ט.        לשאלת התובע מסר העד כי בדיעבד ראה את חוות דעתה של עו"ד גלוריה ויצמן אך הוסיף: "... אני לא יודע אם עשו שינוי אחרי מכתב ויסמן אני לא מטפל בזה...".

העד אישר כי לא הייתה פניה למשרד היוהמ"ש לאחר תשובת הביניים שהתקבלה בשנת 1998.

הטענה שאין להשיב לאשמה

 

88.       בתום פרשת התביעה ביקשו ב"כ הנאשמים לזכות אותם בשלב זה ולא לחייבם להשיב לאשמה. דחיתי בקשה זו וציינתי כי הנימוקים יינתנו במסגרת הכרעת הדין.

 

89.       ב"כ נאשמים 6-4 ציין כי אין כל בסיס להעמדתם לדין של נאשמים 5 ו-6 וכן טען כי המודעות שפורסמו בעיתון מעריב אינן מהוות "פרסום בדבר מתן שירותי זנות".

 

לעניין הגדרת מעשה הזנות הפנה הסנגור המלומד לפס"ד אביטל ל (2) 579 וציין כי בפרסומים שהוגשו ע"י התביעה לא מופיעים האלמנטים הדרושים להוכחת פרסום של שירותי זנות, דהיינו: שימוש בגופה של אישה; תמורת תשלום; לשם סיפוק התאווה המינית.

 

            לאור הדברים שצוינו לעיל וכן כללי הפרשנות במשפט הפלילי סבר ב"כ המלומד של הנאשמים הנ"ל כי אין לחייב את מרשיו להשיב לאישומים.

 

90.       גם ב"כ המלומד של נאשמים 3-1 ו- 7, 8 טען כי אין בראיות שהובאו ע"י התביעה כדי להוכיח כי המודעות שפורסמו הן מודעות שמציעות שרותי זנות. הסנגור טען כי לא הוכחה חובה מצד המפרסמים לבדוק מה מסתתר מאחורי המודעות.

 

91.       הסנגור המלומד ציין כי חלק מהנאשמים הוזהרו בפרסום מודעות המכילות שירותי מין ופרסומי תועבה וכי נושא של פרסום מודעות על שירותי זנות לא הוצג להם. הסנגור חזר על טיעוניו לעניין הפגיעה בעקרונות הצדק והזכיר כי ביקש להקים ועדה לבחינת היקף החוק, הגדרת שירותי זנות ודרך ישומו של החוק.

 

92.       הסנגור טען כי התביעה לא הוכיחה כי מנהל רשת העיתונים, מנהל העיתון ומנהל לוח המודעות, נאשמים 2, 3 ו- 8 נושאים באחריות פלילית לפרסום המודעות.

 

93.       מהודעות הנאשמים במשטרה עולה בבירור כי הם מילאו תפקידים אחראים בעיתון בו עבדו (למעט נאשם מס' 6, מר אלכסנדר דורון).

            נאשמים אלה התייחסו לפרסומים בעניין נשוא הדיון ומסרו הסברים שונים לגבי אותם  הפרסומים.

            לאלה יש להוסיף את המודעות שהוגשו לבית המשפט ואת פעולות החקירה

            שהצביעו כי בכל המקרים שהצליחו לערוך בדיקה התברר כי מאחורי המודעות עומדת הספקת שירותי זנות.

 

לאור האמור לעיל הגעתי לידי מסקנה כי אין מקום לפטור את הנאשמים מלהשיב לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

 

94.       נאשם מס' 6 עסק בבדיקת מודעות שיש להם נגיעה לתחום נשוא הדיון והתבקש לצנזר מודעות אלה ברוח המלצות ועדת זמר. הנאשם המשיך בתפקידו גם לאחר תיקון החוק. בעניינו התלבטתי אם יש מקום לחייבו להשיב לאשמה בהתחשב בתפקידו העיקרי בעיתון, כתב ספורט וחינוך, והעובדה שלא היה בתפקיד ניהולי.

            לבסוף הגעתי לידי מסקנה כי יש בראיות התביעה להצביע לכאורה על סיוע לפרסום מודעות בגין שרותי זנות, והחלטתי לחייב גם אותו להשיב לאשמה.

 

 

סוגית קבילות פרוטוקולים של ועדת חוקה חוק ומשפט

 

95.       במהלך הדיון התנגדו הסנגורים להגשת הפרוטוקולים של ועדת "חוקה חוק ומשפט" המתייחסים להליכי הדיון לתיקון חוק העונשין והוספת סעיף 205 ג' לחוק.

            הסנגורים טענו שתי טענות עיקריות: טענה אחת לפיה הגשת הפרוטוקולים עלולה להשפיע על מוזמנים לוועדה שלא למסור את עמדתם באופן גלוי ועל כן ראוי לקבוע חיסיון באמצעות הפסיקה על תוכן דיוני הועדה, ושנית כי הדיונים אינם רלוונטיים וכי יש לפרש את הסעיף שהתקבל בלא כל קשר למה שנאמר בוועדה.

 

96.       שתי הטענות שהועלו ע"י הסנגורים אינן מקובלות עלי. דיוני הועדה הם חלק מהליך החקיקה. כידוע הדין נמצא בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ואינו צריך הוכחה. גם אם נקבל גישה מצמצמת לפיה דיוני הועדה למרות היותם חלק מהליך החקיקה אינם חלק מן הדין, הרי ברור כי ניתן להגישם כתעודה ציבורית. ראה לעניין זה ע"פ 416/75 נוריאני נ' מדינת ישראל ל (1) 681.

 

            באשר לטענת החיסיון הגישה היום הינה לצמצם פסילת ראיות מטעמי חיסיון ולאפשר לבית המשפט לקבל לרשותו כל חומר רלוונטי על מנת להגיע לבירור האמת. ראה לעניין זה ר"ע 423/83 עיזבון סילברמן ל"ז (4) 294, וכן ע"א 6649/96 ההסתדרות המדיצינית הדסה נ' גלעד נ"ד (3) 529.

 

97.       לאמור לעיל יש להוסיף כי הסנגורים עצמם הסתמכו על חלק מדיוני הועדה והעלו דברים מתוך דיונים אלה עוד בשלב הטענות המקדמיות. שיקולי ההיגיון והצדק מחייבים כי פרטי כל הדיונים יהיו באופן מלא בפני בית המשפט ולא באופן מקוטע.

 

הערכת העדויות

 

98.       רוב הסוגיות בתיק זה הינן סוגיות משפטיות, אולם קיימות מספר מצומצם של מחלוקות עובדתיות שיש צורך להכריע בהן.

 

99.       מחלוקת אחת מתייחסת לקבלת מכתבה של הגב' אתי עשת למערכות העיתונים. בעניין זה התרשמתי כי עדותה של הגב' עשת הינה עדות מהימנה. הגב' עשת ציינה כי הוציאה את המכתב גם בפקס וגם בדואר וזכרה שהיו תגובות למכתב.

            הגב' עשת בתוקף תפקידה הייתה בקשר עם העיתונים ופעלה באופן שגרתי בהעברת הודעות לעיתונים, אין כל סיבה להניח שדווקא מכתב זה לא הגיע לנמענים.

 

100.     מחלוקת נוספת מתייחסת למכתב אליו צורפה חוות דעתה של עו"ד גלוריה ויצמן, שנשלח ע"י ח"כ (דאז) חנן פורת לעורכי העיתונים. גם בעניין זה הנני מחליט לקבל את עדותו של מר פורת כעדות מהימנה. מר פורת עשה עלי רושם אמין ביותר. הוא אישר בחקירה נגדית דברים שלכאורה יכלו לגרום קשיים לתביעה, כגון אי בהירות מושגים בנוסח החוק, והסכמתו להקים ועדה שתבהיר את הדברים.

            אין כל סיבה להניח שמכתב זה שנשלח לפי דברי העד בדרך המקובלת לא הגיע ליעדיו.

 

101.     הסנגורים טענו כי המכתבים שהוצגו לבית המשפט אינם חתומים וכי מדובר בטיוטה שלא הוכח שנשלחה. יודגש כי העתקי מכתבים שהוגשו ע"י הסנגורים עצמם לתיק אף הם לא חתומים ואין ספק כי נשלחו. גם העובדה שלא שמרו על אישור קבלת הפקס (הגב' עשת) או העובדה שהמכתבים לא נשלחו בדואר רשום אין בהם כדי לערער את קביעתי כי המכתבים נשלחו והגיעו ליעדם.

 

102.     חיזוק נוסף לשליחת מכתבה של הגב' עשת אני מוצא במכתבו של עו"ד בלייך ליועץ המשפטי לממשלה. במכתב זה כותב עו"ד בלייך (ס/9) ביום 25.11.1998:

 

            "בימים האחרונים מתפרסמות ידיעות ולפיהן גופים שונים דורשים להעמיד את העיתונים היומיים לדין בעוון אי קיום הכללים שנקבעו בתיקון מס' 52 לחוק העונשין בנוגע לסעיף 205 ג' לחוק בדבר איסור פרסום שירותי זנות...".

 

            בהמשך בע' 2: "... תמונת המצב הנוכחית היא, כפי שאני מבין אותה, היא שגורמים שונים בכנסת ומחוצה לה מבקשים לכפות את ערכיהם על כלל הציבור באמצעות תביעה להעמיד את העיתונים היומיים לדין תוך מתן פרוש מרחיב לכוונה האמיתית של המחוקק...".

 

            העתק מכתב זה הועבר ע"י עו"ד בלייך לעורך יעקב ארז ולמר קליינפלד.

            מכתב זה נראה כמתייחס לדברים שנכתבו ע"י הגב' עשת שציינה שהמשרד הופנה למודעות שפורסמו בעיתונים, מודעות שהינן לכאורה בניגוד לחוק שהתקבל.

 

103.     אני מעריך כי דבריו של עו"ד בלייך שלא קיבל את שני המכתבים הנ"ל נובעים ככל הנראה משכחה. מר בלייך העיד 5.5 שנים לאחר האירועים ולא מן הנמנע כי היו מספר פניות דומות לעיתונים באותה תקופה. מאחר ועו"ד בלייך ביקש לקבל את פרשנותו של היועץ המשפטי לחוק יתכן כי לא זכר את כל המכתבים שהגיעו באותם ימים למערכת העיתון והועברו לעיונו.

 

104.     דבריו של מר ורשבסקי בעדותו בבית המשפט לפיהם לא ידע שבעיתונים יש מודעות על שירותי ליווי אינם מהימנים בעיני. בהמשך אמנם מסר העד כי היה מודע לתיקון החוק, אך ניסה להציג את מעורבותו כשטחית וטכנית. גישה זאת לא שכנעה אותי. הגעתי לידי מסקנה כי מדובר בגישה שאומצה לצורך המשפט.

 

            אני דוחה את גרסתו של נאשם 2 לפיה בדבריו במשטרה התייחס למודעות תן קח כשאמר כי מודעות אלה קיימות 8-7 שנים. אני קובע כי העד התייחס למודעות בעלות גוון מיני ולא למודעות תן קח באופן כללי.

 

105.     דבריו של נאשם מס' 5 לפיהם כל מודעה בעניין שירותי מין מועברת לאישור היוהמ"ש של העיתון אינם מהימנים עלי. בעניין זה עדיפה גרסתו של עו"ד בלייך לפיה מעורבותו בסוגיה הייתה עקרונית ולא פרטנית.

            בעקבות דבריו בבית המשפט הנני קובע כי מר קליינפלד היה מעורב בקביעת מדיניות העיתון לאחר תיקון החוק. מסמכים משמעותיים כגון פניית עו"ד בלייך ליועץ המשפטי לממשלה הובאו לעיונו והוא היה גורם משמעותי בקביעת המדיניות. למרות דברי העד כי לא היה מודע ולא התעמק בנושא אני קובע כי לעד הייתה מעורבות ומודעות מלאות בנושא לרבות התכתבויות עם גורמים רלוונטיים.

 

106.     דברי נאשם מס' 5 על הכנסות זניחות ממודעות נשוא כתב אישום זה עומדות בסתירה לדברי עו"ד בלייך במכתבו ליועץ המשפטי לממשלה (ס/11) מאוגוסט 2000, ששם כתב:

 

            "...אין אנו רוצים לעבור על החוק ולכן החליט "מעריב" להפסיק פרסום מודעות מן הסוג שבקשר אליו התנהלה החקירה, על אף הנזק הכספי הכבד הכרוך בכך  (ההדגשה שלי – ד.ב.).

 

107.     נאשם 6 עשה עלי רושם אמין. התרשמתי כי נאשם זה מילא תפקיד טכני שהוטל עליו וכי לא היה לו כל קשר בקביעת מדיניות העיתון בעניין המודעות נשוא כתב האישום. כמו כן השתכנעתי כי לנאשם לא הייתה סמכות לשנות דבר, למעט השמטת ביטויים בוטים, במודעות אלה.

 

טיעוני הצדדים

 

108.     הסנגורים המלומדים חזרו על הטיעונים שטענו במסגרת הטענות המקדמיות וכן בטענה שאין להשיב לאשמה, הוסיפו טיעונים נוספים והרחיבו את טיעוניהם.

            גם התובע נהג בדרך דומה והפנה לתשובותיו הקודמות והוסיף דברים.

 

109.     טענתם העיקרית של הסנגורים הינה כי התביעה לא הוכיחה כי הפרסומים הם פרסומי זנות. ב"כ הנאשמים מפנים לפס"ד אביטל שהוזכר לעיל ולדבריו של כב' השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים – הדין בראי הפסיקה, תשנ"ה ע' 1301:

 

            "... כל שימוש בגוף האישה לשם סיפוק המיניות..."

            "... צריך שיתקיים מגע גופני בין האישה לבין הגבר, באופן שהתערטלות גרידא לעיני הגבר – אינה מספקת, כדי להפוך את המתערטלת לזונה בהקשר הנדון כאן; וזאת – גם כשהדבר נעשה בשכר...".

 

110.     לגישת הסנגורים התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה כי האלמנטים של שירותי זנות מתקיימים במודעות שפורסמו.

 

111.     הסנגורים טוענים כי לא הוכח שביצעו מספר עבירות של פרסום שירותי זנות כיוון שלא הוכחו יסודות העבירה בכל מודעה ומודעה.

 

112.     הסנגורים טוענים טענות לעניין קבילות ראיות התביעה טענות שפורטו לעיל ושניתנה להם התייחסות.

            הסנגורים טוענים עוד כי לא ניתן לצפות מהעיתונים שיבדקו מה עומד מאחורי כל מודעה שהם מקבלים לפרסום וכי בנטל כבד זה לא הצליחה אפילו המדינה לעמוד.

 

113.     ב"כ נאשמים 3-1 ו-7, 8 טוען כי הפרשנות השונה בתכלית שניתנה לסעיף 205  ע"י עיתון "מעריב" והעיתונים המיוצגים על ידם, מצביעה על חוסר הבהירות של הסעיף. הסנגורים מציינים כי בשעה שהם הבינו את החוק "...כאוסר פרסום מודעות המציעות שירותי זנות, משמעותו שאין לקבל לפרסום מודעות שיש בהן אלמנטים של זנות, כהגדרתה בפסיקה ואילו "מעריב" הבין כי מותר לפרסם מודעות שיתכן שיש מאחוריהן שירותי זנות – ובלבד שהנוסח של המודעות יהא ממותן, מרוכך ומצונזר". (ע"מ 7 לסיכומים.)

 

114.     הסנגורים מבקשים לפרש את החוק על פי לשונו ומציינים כי פרשנות החקיקה עפ"י תכלית החקיקה "היא רק שנייה ושיורית ללשונו הטבעית של החוק". הסנגורים סבורים כי שינוי נוסח החוק שהוצע תחילה וצמצום האיסור מצביעים על כך, כי מטרת החקיקה לא הייתה הגנה על קטינים מפני פרסומים בתחום הרחב של מין ומיניות כגרסת התביעה.

 

115.     הסנגורים מפנים לסעיף 34 כא של החלק המקדמי בחוק העונשין, מציינים כי אם ניתן לפרש חוק פירושים שונים לפי תכליתו, יש להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם. 

            הסנגורים מפנים להצעת חוק שהוגשה במאי 2004, הצעה שבאה להבהיר משמעות המונח שירותי זנות ורואים בכך הוכחה נוספת לאי בהירות החוק.

 

116.     הסנגורים סבורים כי אי הבהירות בניסוח החוק מקימה להם הגנה לפי סעיף 34 י"ט לחוק, דהיינו הגנה של טעות במצב המשפטי.

 

117.     ב"כ הנאשמים טוענים, כי לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעת הנאשמים, בעבירות המיוחסות להם.

            הסנגורים מציינים כי התביעה לא הוכיחה מחשבה פלילית אצל הנאשמים. ב"כ הנאשמים 3-1  ו- 7,8 מפנה לאזהרה בלוח המודעות, לעניין הסירוב לקבל מודעות המציעות שרותי זנות ואף מפנה ל- ס/6 להתחייבות שמחתימים את מפרסמי המודעות, בה כלולה הפיסקה "הנני מאשר בזה כי ידוע לי על האיסור לפרסם מודעות המציעות שירותי זנות וכי וידאתי כי המודעה אינה מודעה המציעה שירותי זנות".

 

118.     לגבי הנאשמים 3,2 ,טענו הסנגורים, כי נאשמים אלה אינם מפרסמים כהגדרתו בחוק וכי לא הוכח קשר בין המודעות לנאשמים אלה.

            לגבי נאשם 7, טענו הסניגורים, כי הוא לא קשור ל"ידיעות אחרונות בע"מ" וכי הוא ניהל את  "לוח ידיעות", שהיא חברה עצמאית.

            טענות דומות לטענות שנטענו לגבי נאשמים 2 ו-3, נטענו גם לגבי נאשם מס' 8.

 

119.     בטיעוניהם הדגישו ב"כ נאשמים 6-4, כי נציגי עיתון "מעריב" לא היו שותפים בדיוני ועדת חוק חוקה ומשפט. הסנגור מבקש לקבוע כי חוות דעתה של עו"ד ויצמן לא התקבלה בעיתון, עד לשליחתה ע"י גב' יהודית קרפ.

 

120.     ב"כ נאשמים 6-4, מבקש לקבוע כי לאור עקרונות הפרשנות החוקתית, יש לפרש על דרך הצמצום חוק הפוגע בזכויות היסוד.

 

121.     ב"כ נאשמים 6-4, טוען כי התביעה לא הוכיחה בעניינו של נאשם מס' 5, לא את רכיב המפרסם ולא את הרכיב של ה"פרסום בדבר מתן שירותי זנות".

            הסנגור טוען גם, כי לא הוכח היסוד הנפשי לגבי נאשם 5 ומוסיף כי כדי להסתמך על סעיף 20 (ג) לחוק, צריך להוכיח חשד סובייקטיבי אצל הנאשם, לגבי מהות כל אחת מן המודעות.

 

122.     הסנגור טוען שמאחר ולא הוכח יסוד נפשי אצל אורגן של "מעריב" (קליינפלד), גם לא הוכח יסוד זה לגבי עיתון "מעריב".

 

123.     הסנגור מבקש לזכות את נאשם 6 ומציין כי גם אצלו לא התקיים היסוד העובדתי והנפשי של העבירה. הסנגור גם מבקש לקבוע, כי לא התקיימו אצל נאשם זה יסודות עבירת הסיוע.

124.     הסנגורים טוענים כי לא ניתן להטיל אחריות שילוחית על הנאשמים, בהיעדר הוראה מיוחדת בעניין זה בחוק. הסנגורים מסתמכים על ע"פ 7295/95 דיסנצ'ק נ' מ"י פ"ד נ"א (2) 193.

 

125.     ב"כ נאשמים 6-4 מסתמך על פס"ד בע"פ 1182/39 הורוביץ נ.מדינת ישראל וטוען כי, לנאשמים עומדת הגנה של הסתמכות על יעוץ משפטי.

 

126.     בסיכומיו טוען התובע כי יש לראות בכל מודעה לעניין מתן שרותי זנות, שפורסמה ע"י הנאשמים, עבירה נפרדת. לעניין זה מפנה התובע לע"פ 104/89 דרורי ואח' נ. מדינת ישראל מ"ד (1) 843.

 

127.     לעניין הפרשנות הראויה למונח מתן שירותי זנות, מסתמך ב"כ התביעה, על הדברים שנאמרו בועדת חוק חוקה ומשפט, גם ע"י ב"כ עיתון "ידיעות אחרונות" ומבקש לקבוע פרשנות תכליתית.

            התובע המלומד, סוקר את נוסח המודעות בשלושת העיתונים ומגיע לידי מסקנה, כי לפי תכלית החקיקה, ברור שמודעות אלה הן מודעות המציעות שירותי זנות.

 

128.     התובע מציין כי גם בדיקה מדגמית של המודעות שפורסמו, הצביעה על כך, כי מדובר במודעות שעניינן מתן שירותי זנות. התובע סובר כי על הנאשמים היה לבדוק מודעות שיש חשד שהן מודעות המציעות שירותי זנות.

 

129.     התובע מבקש שלא לתת אמון בגרסתו של נאשם 2 ולקבוע כי היה מודע לנעשה בתחום פרסום מודעות נשוא הדיון בתיק זה. לגבי נאשם 3, טוען התובע, כי הייתה חובה עליו לבדוק מה מסתתר מאחורי המודעות שפרסם, וכי אי הבדיקה, היא בגדר עצימת עיניים. טענות דומות טען התובע גם לגבי נאשמים 7 ו-8.

 

130.     לעניין טענת ההסתמכות, טוען התובע כי, ההסתמכות היא נעדרת אלמנט של תום לב ועל כן אין מקום לקבל אותה.

 

131.     התובע ביקש בסיכומיו, לפרש את המונח שירותי זנות, ככוללים גם הקשרים מיניים ללא מגע פיזי, כגון שיחות ארוטיות והתערטלות. התובע טען כי פירוש כזה מתיישב עם המטרה התחיקתית  של הסעיף.

            התובע ביקש להרשיע את כל הנאשמים בעבירות שיוחסו להם. לגבי נאשם מס' 6 ביקש התובע, לחילופין, להרשיע אותו כמסייע.

 

הכרעה בסוגיות משפטיות

 

מהות המודעות

 

132.     הסוגיה המשפטית המרכזית, שיש צורך להכריע בה בתיק זה, הינה פירוש המונח "שירותי זנות", לאור המטרה החקיקתית של סעיף 205 ג – לחוק.

 

133.     הסנגורים המלומדים מבקשים לאמץ פרשנות, שמסתמכת בעיקרה על מילות החוק ועל הפירוש שניתן למונח  "זנות" בפסיקה. התובע  מבקש לאמץ גישה מרחיבה יותר. בד"נ 7/78 זקצר נ. מדינת ישראל ל"ד (3) 828 נכתב: "...אין מהססים כיום ליתן פירוש מרחיב לחוקים פליליים שעה שהפירוש הולם בנסיבות העניין את כוונת המחוקק, וזאת תוך נטישת ההלכה בדבר מתן פירוש מצמצם לחוקים אלה.

            פירוש דווקני לחיקוק פלילי ינתן, לפיכך, רק מקום שאין הוא פוגע בכוונת המחוקק..."

 

134.     בית המשפט העליון, קבע לא פעם, כי לאותם מונחים ממש יכולות להיות משמעויות שונות בחוקים שונים, ואף באותו חוק. בבג"צ  351/88 טית בית בע"מ נ. עיריית פ"ת מ"ב (3) 441 נקבע:

 "...קיימת אפשרות, שמונח זהה יתפרש באופן שונה בדברי חקיקה שונים – חוק חוק ומטרתו – אשר לאורה יש לפרש כל ביטוי המובא בו, ויכול שאותה מילה תהיה בעלת משמעויות שונות בחיקוקים שונים...".

 

135.     הכלל הבסיסי בפרשנות חוקים, הוא כלל הפרשנות התכליתית. כלל זה חל הן לגבי חיקוקים אזרחיים והן לגבי חיקוקים פליליים.

            בע"פ 6696/96 כהנא נ. מדינת ישראל נ"ב (1) 535 נקבע:

            ”... סעיף 34 כא לחוק העונשין, המתווה את פרשנות סעיפי החוק העומדים להכרעה, מעגן את הפרשנות התכליתית בפלילים. דרך הפרשנות שמתווה הסעיף היא דו שלבית: בשלב הראשון נדרש בית המשפט לבחון אלו מבין הפרשנויות המוצעות מגשימות את תכלית הנורמה האוסרת, בשלב השני בורר בית המשפט מבין פרשנויות אלה את זו המקלה עם הנאשם, אולם תוצאתה ההגיונית, מונעת את האבסורד והיא מגשימה את מטרתו של החוק. בנסיבות שבהן פרשנות לשון החוק כפשוטה מביאה לתוצאה בלתי הגיונית, נוקט בית המשפט דרך של פרשנות תכליתית...".

            "... אף שיש לפרש חוק הפוגע בזכויות האדם בדרך מצמצמת, אין לנהוג כך כאשר השאיפה שביסוד פרשנות כזאת איננה ניתנת להגשמה...".

 

136.     לדברים שהבאתי לעיל ניתן להוסיף את דבריו של כב' השופט טירקל בבש"פ 7238/86 מ"י נ. נבואן נ"ג (4) 126:

            "יש לפרש את סעיף 51 לחוק המעצרים בדרך של פרשנות תכליתית שתמנע את התוצאה האבסורדית, שאם מפר המשוחרר בערבות את תנאי השחרור, אי אפשר לאכוף עליו את הערובה מכח הפרה זאת עצמה. יש לפרש את המילים "שופט הדן בעניינו של המשוחרר בערובה שהובא לפניו", כאילו בסעיף נכתב "למעט מי שנמלט ואי אפשר להביאו לפני בית המשפט...".

            "...גישה פרשנית זאת, מאזנת כראוי בין זכויות המשוחרר בערובה לבין האינטרס הציבורי, מבטיחה שימוש מאוזן וראוי מצד בית המשפט באמצע' של שחרור בערובה, ובכך מגשימה אל נכון את מטרותיהם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל חוק  המעצרים".

            "...יש מקרים שבהם מותר לשופט להתיר את מוסרותיה של המילים ללשון החוק משמעות שאינה מתיישבת בהכרח עם הפירוש על דרך הפשט, תכלית של נורמה אוסרת היא הגנה על ערך חברתי מסוים, על כן מהווה הערך החברתי המוגן כלי עזר בפרשנות הנורמה הפלילית...".

 

137.     יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנאשם, באותם מקרים בהם הפרשנות התכליתית מוליכה לשתי דרכי פרשנות אפשריות, שאחת מהן מקילה עם הנאשם. ראה לעניין זה בג"צ 4445/02 ורדה מור ואח' נ. עיריית הרצליה ואח' נ"ו (6) 900.

 

138.     כפי שציינתי לעיל, המטרה החקיקתית של סעיף 205 ג הינה הגנה על רגשי הציבור, שאינו מעוניין לקבל יחד עם העיתון שהוא קורא, מודעות בעניין שירותי זנות, וכן להגן על קטינים מלהיחשף למודעות אלה.

 

139.     על מנת לפרש את המונח  "שירותי זנות", ניתן להיעזר בהגדרת המונח "זנות", בפסיקה.

            בע"פ 31/75 אביטל נ. מדינת ישראל ל (2) 579 נאמר:

            "...מעשה זנות כמשמעותו בחוק הינו שימוש בגוף האישה בתשלום לשם סיפוק התאווה המינית...".

            בע"פ 538/75 לבן נ. מדינת ישראל ל (2) 583 מציין בית המשפט:

            "...בהתחשב במטרת החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) יש לראות משום "זנות" גם במסג' הכולל הרפיה...".

 

140.     בספרו על הדין בפלילים – "הדין בראי הפסיקה",  תשנ"ה 1995, ע' 1301, כותב כב' השופט קדמי:

            ”...בשלב הבא – כאשר עמדה על הפרק בעיית "מכוני העיסוי" למיניהם, הורחבה משמעותו של המושג באופן שפירושו "שימוש בגוף האישה כתשלום לשם סיפוק תאווה מינית... צריך שיתקיים "מגע גופני" בין האישה לבין הגבר, באופן שהתערטלות גרידא לעיני גבר אינה מספקת...".

 

141.     בנוסף לדברים שצוינו לעיל ראוי להזכיר את דבריו של כב' השופט חשין בדעת מיעוט, בע"פ 3520/91 הלנה תורג'מן נ. מדינת ישראל:

            "...מכוני עיסוי כזה של המערערת קמו והיו במקומותינו, ואלה עצמו ורבו במאוד-מאוד, כיצד ידענו כי כך רבו, אלא שהפרסומים בעיתונים מדברים בעד עצמם והנוטל עיתון לידיו וראה בעיניו. לתיק בית המשפט הוגש עיתון "ידיעות אחרונות" שמיום 31 מארס 1991, מצאנו בו (בעמוד 41) כותרת ראשית "מכוני עיסוי" ומתחתיה עשרות פרסומים על מכוני עיסוי – חלקם מעוטרים בתמונות – וכל המרבה בתיאור ובריגוש, הרי זה משובח. בצד מכוני העיסוי מצאנו גם "שירותי ליווי" ובהם, בין השאר, תיאור אלו המוצעות ללוות את הלקוחות.

            כך העיתון "ידיעות אחרונות" שמיום 31 מארס 1991, וכל הנוטל עיתון לידיו בימינו, יידע כי לעניין זה לא נשתנה דבר; כך הם הפרסומים, והכל יודעים פרסומים אלה על שום מה ולמה באנו; מה לנו שנאריך..."

            דברים אלה נאמרו כדברי ביקורת ע"י כב' השופט חשין (על כך שהמשטרה אינה אוכפת את החוק למרות שהדברים מתפרסמים בגלוי בעיתונות היומית ומשמעות הפרסומים היא ברורה לחלוטין.

 

142.     לאור הדברים שכתבתי עד עתה, השאלה שיש להשיב עליה הינה האם יש במודעות שפורסמו ע"י הנאשמות 1, 4 ו- 7, משום פרסום של שרותי זנות:

            "אהבה בשלושה, החתיכונת מפנקת והפצצונת מלטפת"

            "... מוכנות להתארח בביתך 24 שעות או במלון 24 שעות ביום, נועזות ומגשימות פנטזיות".

            "חדש בגן עדן לאירוח בלתי נשכח"

            "אירוח קסום ברמה גבוהה + מיקום"

"כושית אמריקאית שמנה מארחת + מיקום"

"לבנה, ברזילאית, כושית, רקדנית חמודה מארחת בדירתה המפוארת"

"ונוס דו מינית מארחת"

 

            ניתן להרבות בדוגמאות משלושת העיתונים, כמעט אין קץ, אך אין תועלת בכך. השאלה היא אם עולה ממודעות אלה, כי הן מציעות שירותי זנות.

            מסקנתי בעניין זה הינה, שברור לחלוטין כי מודעות אלה מציעות שימוש בגוף האדם (אישה), לשם סיפוק תאווה מינית, תמורת תשלום.

            כאין המקום לציין כי, לא מצאתי שהמודעות בענין שיחות אירוטיות הן מודעות המציעות שירותי זנות. שירותי זנות מחייבות מגע פיזי כלשהו ואלמנט זה אינו קיים בשיחות אלו.

 

143.     שימוש בשמות קוד במקום השם המפורש של זנות, נעשה לאורך שנים והדברים אף מצאו ביטויים בפסיקה וכן במאמרים ובספרים שנכתבו. הזנות לבשה ופשטה צורות. היא הפכה ל"מכון עיסוי", ל"ליווי" ל"אירוח", ויש להניח שימצאו קודים נוספים.

 

144.     מקומן של המודעות בעיתונים, בצמוד לשיחות ארוטיות, תוך ציון שזה "למבוגרים בלבד", ואף הוספת הערה כי לא יתקבלו מודעות המציעות שירותי זנות, כל אלה מצביעים על מודעות לגבי מהותן האמיתית של המודעות, והטענה כי לא מוזכרות במודעות באופן מפורש מתן שרותי זנות תמורת אתנן, אינה יכולה לסייע.

 

145.     המירב שניתן להניח לטובת הנאשמים – וגם זה בדוחק – הוא כי מודעות אלה, שחלקן חוזרות ומתפרסמות מדי יום, מעלות חשד של ממש שהן מודעות המציעות שירותי זנות, חשד זה חייב את המפרסמים לבדוק האם יש יסוד לאותו חשד.

 

146.     כפי שמציינת פרופ' מרים גור אריה במאמרה "הסתמכות על עצה מוטעית של עורך דין – האם פוטרת מאחריות פלילית" –   עט' משפט ב' תשס"ב ע'43 (הערה 29):

            "החובה לבדוק התקיימותן של עובדות במסגרת עבירות של מחשבה פלילית, מוטלת במקרים שבהם העושה חשדה בקיומה על עובדה הנדרשת להתהוות העבירה, וזאת מכח הכלל של עצימת עיניים. במשפט הישראלי, מוגדרת עצימת עיניים, בסעיף 20 (א) (ג) (1) לחוק העונשין, הקובע:

            "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה ומודע להם, אם נמנע מלבררם".

 

147.     פרופ' פלר מציין באותו עניין בספרו "יסודות בדיני עונשין, כרך א' (תשמ"ד) ע' 519:

            "אם נוצר בליבו של אדם חשד, שומה עליו לוודא את המצב, או להימנע מן המעשה, אסור לו ללכת, לפי חשדו, לקראת ביצוע עבירה, אפילו כאשר אין לו, עובר למעשה, אפשרות לבצע את הבירור; מצווים עליו להימנע מהמעשה. שיעשה אותו רק אם הוא יכול לברר את המצב ורק לאחר בירור שהסיר את החשד...".

 

 

הטענה בעניין טעות בדין

 

148.     ב"כ הנאשמים טענו כי בתיק זה מתקיימות נסיבות המצדיקות זיכוי הנאשמים, בהסתמך על טענה של טעות בדין.

 

149.     סעיף 34 י"ט, לחלק המקדמי של חוק העונשין, מתייחס למצב זה. הסעיף קובע:  "טעות במצב משפטי".

            "לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי, או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר".

 

150.     סעיף זה בא לסייג במידה מסוימת את העיקרון הידוע במשפט הפלילי, לפיו טעות בחוק איננה מתרצת. הסעיף פותח פתח לקביעה כי הטעות מתרצת באותם מקרים בהם היא הייתה בלתי נמנעת באופן סביר.

            הסנגורים המלומדים טוענים מחד, כי ניסוח סעיף 205 ב הוא בלתי ברור וכי לא ניתן להבין את משמעות המונח "שרותי זנות", ולכן נזקקו הנאשמים לפרשנות של מומחים (היועצים המשפטיים), שאף הם פרשו את הדברים בצורה שונה (הבדלי הגישה בין "מעריב" לעיתונים האחרים שפורטו לעיל ד.ב) ולכן ראוי לקבוע כי הטעות הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר".

 

151.     במקרה זה, נראה לי, כי אין לומר שהחוק הוא בלתי ברור, החוק קובע מגבלות לעניין דרך הפרסום של "שרותי זנות", הגורמים המוסמכים, במקרה זה, מנהלת תחום המשפט הפלילי. במשרד המשפטים הבהירו איך הם מפרשים את משמעות המונח "שרותי זנות", ולכן קשה לטעון כי הדברים היו בלתי ברורים ומעורפלים.

 

152.     העיתונים היו ערים למהלך התקדמות הליכי החקיקה (גם אם לא כולם השתתפו בפועל בדיוני ועדת חוק חוקה ומשפט) ואף ניהלו מאבק לבלימת יישומו של החוק לפי התפיסה שהובאה בחוות דעתה של עו"ד גלוריה ויצמן. 

 

153.     לאור קביעתי העובדתית, לפיה חוות דעת זו הועברה לעורכי העיתונים, סמוך לאחר קבלת התיקון לחוק, אין אפשרות לטעון כי עמדת משרד המשפטים לא הייתה ידועה לראשי העיתונים.

 

154.     לאור הדברים שציינתי לעיל, הגעתי לידי מסקנה, כי לנאשמים לא עומדת הגנה של טעות במצב משפטי.

 

טענת ההסתמכות

 

155.     הסנגורים המלומדים טוענים, כי יש לזכות את מרשם מן העבירות המיוחסות להם, כיון שפעלו בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו מעורכי הדין המייצגים את העיתונים.

 

156.     טענת ההסתמכות מסתמכת על דברים שנאמרו ע"י כב' השופט אור בע"פ 1182/99 הורוביץ נ. מדינת ישראל נ"ד (4/פ 1. אביא דברים בהרחבה מאותו פסק דין:

            "הסתמכות אדם בתום לב על עצה שקיבל בקשר לפעולה מסוימת, שהוא מבקש מעורך דין, לנקוט אותה, עורך דין שעליו הוא יכול לסמוך כבעל הידע המשפטי הנדרש, ואשר ידועות לו כלל העובדות והנסיבות הדרושות לעניין, עשויה לשלול את קיומה של כוונה פלילית מצדו, לפעול שלא כדין. במקרה כזה תעמוד לו טענת ההסתמכות.

            בסבך חיי הכלכלה המודרניים, עשוי נישום לעמוד לא אחת בפני מצב שבו הוא אינו יכול, בכוחות עצמו, לדעת את מלוא חובותיו על פי החוק, ולכן הפנייה לעזרת מומחים, איננה רק מקובלת אלא אף מומלצת...

            ...אמנע מלהביא את כל העובדות והנימוקים לעניין טענת ההסתמכות ומלהכריע בטענה זו.

            בית המשפט המחוזי קבע, שמן ההכרח שתתקיים פנייה ישירה של הנאשם, לקבלת ייעוץ, כתנאי לכך שתעמוד לו טענת ההסתמכות. עוד ניתן להבין מהכרעת הדין, כי רק חוות דעת בכתב תיחשב ככזו, לצורך העניין. נשאלת אפוא השאלה, אם דין הוא, שבתנאי לביסוס טענת ההסתמכות מן ההכרח שיתקיימו הדרישות הללו.

            לדעתי יש להשיב על כך בשלילה. אין לדרישות אלה כל עיגון בדין הקיים, ולדעתי אין לגשת בדרך של פסיקה, אני רואה מקום ליצירת מגבלות פורמאליות לטענת ההסתמכות, אשר כל כולה מבוססת על הגיון ועל ניסיון החיים, שעל פיהם, כשפועל נאשם בתום לב על יסוד חוות דעתו של מומחה לדבר, היודע את העובדות, נשללת הכוונה לפעול שלא כדין.

            "...אמנם מקובל עלי כי יש להיזהר בקבלת טענת ההסתמכות. החשש הוא ממקרים שבהם הפנייה לייעוץ היא מן השפה ולחוץ, בלי שהיא משקפת הסתמכות אמיתית ובתום לב מצידו של הנאשם..."

 

157.     לגבי הסיכונים הכרוכים בהסתמכות על עצה מוטעית של עו"ד, הנני מפנה למאמרה של פרופ' גור אריה שאוזכר לעיל.

            הענקת פטור למי שמסתמך על חוות דעת של עו"ד מותנית בהסתמכות סבירה ובתום לב באותה חוות דעת.

 

            כפי שציינתי לעיל, איני סבור כי התיקון לחוק, דהיינו סעיף 205ג הינו סעיף בלתי ברור. סעיף זה מובן לחלוטין למי שעיסוקם בין היתר קבלת מודעות.

            האחראים לתחום זה מבינים, לא פחות, וקרוב לוודאי יותר מעורכי הדין מה מהות המודעה ומה מסתתר מאחוריה

 

            בע"פ 947/85 עצמון נ. מדינת ישראל מ"א(4) 617 נקבע כי אדם הבקיא בשאלה מסוימת מבחינה עובדתית ובידו מיומנות מקצועית לבדוק את העובדות כהווייתן לא יוכל לחסות בצלה של הכרעת מומחה.

 

158.     בהתייחסות פרטנית לגבי הנאשמים, אתייחס למידת מודעותו ומומחיותו של כל אחד מהם, בשלב זה, הנני קובע כי ההסתמכות על חוות דעת המשפטנים, אם בכלל הייתה הסתמכות כזו, לא הייתה סבירה ובתום לב ולכן אין לקבל את טענת ההסתמכות.

 

אחריות הנאשמים

 

אחריות הנאשמים 2, 3, 5, 6  ו- 8

159.     לעניין הנאשמים הנ"ל, טוענים הסנגורים כי לא ניתן לייחס להם אחריות ישירה לעבירות ומאחר ואין הוראה מיוחדת בחוק לא ניתן להרשיע אותם כאורגן של העיתונים.       

            לגבי נאשם מס' 6 נטען כי אין להרשיעו כמסייע ולגבי נאשם מס' 3 נטען כי הוא אינו אורגן של נאשמת 7 אלא של חברה אחרת בעלת אישיות משפטית נפרדת.

 

160.     התביעה מבקשת להרשיע את הנאשמים כצדדים לעבירה. התביעה דוחה את הטענות שהועלו בעניין נאשם מס' 8 וטוענת כי הדברים לא הועלו על ידו לא במשטרה ולא בבית המשפט. לגבי נאשם 6 מבקשת התביעה לקבוע כי הוא מסייע לביצוע העבירה.

 

161.     אתחיל מענינו של נאשם 6 - אלכסנדר דורון. כפי שציינתי לעיל השתכנעתי כי נאשם זה לא מילא שום תפקיד אחראי בנושא מדיניות העיתון בפרסום מודעות למתן שירותי זנות או שירותי מין. תפקידו בעיתון היה תפקיד כתב, לענייני ספורט וחינוך. הוא ביצע משימה מוגבלת שהוטלה עליו עוד לפני תיקון החוק של צנזור נוסח  המודעות הנ"ל. בעניינו של נאשם זה לא התקיימו דרישות עבירת הסיוע. בעניין זה נאמר בע.פ. 320/99 פלונית נ. מדינת ישראל נ"ח(3) 22:

"... בצד המודעות לכך שהתנהגותו של המסייע תורמת ליצירת התנאים לביצוע העבירה ובצד המודעות לכך כי המבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה, קיימת הדרישה המחשבתית הנוספת כי המסייע עושה כן מתוך מטרה לסייע. זהו מצב נפשי של מטרה או תכלית. נדרש כי המסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למצבע העיקרי ...".

 

162.     בעניינו של נאשם 6 - לא הוכח בפני בוודאות הדרושה במשפט פלילי מודעות ליצירת התנאים לביצוע העבירה ע"י המבצע העיקרי וכן לא הוכח רצון לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי. לאור כל האמור לעיל, הנני מזכה נאשם זה מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

 

163.     לענין אחריותם בפלילים של בעלי התפקידים בעיתונים, מסתמכים הצדדים על ע.פ. 7295/95 עידו דיסנצ'יק נ. מדינת ישראל נ"א(2) 193 בפסק דין זה נקבע:

"... אחריותו של אורגן הפועל בתאגיד יכולה לנבוע משני מקורות עיקריים: האחד, אם האורגן מקיים, על ידי התנהגות שלו, את היסודות (העובדתיים והנפשיים של עבירה. לעניין זה, ייתכן שהאורגן יהא מבצע העבירה (בצוותא או עם אחר). ייתכן, כמובן, שהאורגן הוא צד לעבירה שלא כמבצע אלא כמשדל או כמסייע, אחריות זו היא אישית היקפה נקבע על פי היסודות העובדתיים והנפשיים הקבועים באחריות הפלילית של התאגיד ...".

                       

            "... המקור השני לאחריות האורגן עשוי להיות בהוראת חוק הקובעת כי האורגן יהא אחראי בפלילים אם התאגיד אחראי בפלילים אחריות זו היא במהותה כעין שילוחית: האורגן עצמו אינו אחראי אישית בפלילים. האחריות בפלילים מוטלת עליו משום אחריותו הפלילית של התאגיד. אין אחריות פלילית של התאגיד, אין האורגן אחראי ...".

 

            "... כדי שתוטל על המערער אחריות כעין שילוחית של עורך העיתון, דרושה הוראה בחוק. הוראה כזו אינה בנמצא ...".

 

164.     בהסתמך על מכלול הטיעונים שטענו בתיק זה, סבורים הסנגורים כי לא ניתן לייחס לנאשמים הנ"ל אחריות אישית  ולכן בהעדר הוראת חוק ספציפית המטילה אחריות כעין שילוחית יש הכרח לזכותם.

 

165.     התייחסות לחלק מהטענות הובאה לעיל. לא אחזור על דברים שכבר נכתבו. אתייחס לכל נאשם באופן פרטני ולבסוף אוסיף מספר הערות.

 

166.     נאשם מס' 2 אישר כי הוא מנהל רשת שוקן כשבע שנים, וממונה על גיל גילת (נאשם 3) שהוא מנהל עיתון העיר.

            הנאשם מסר כי הוא עוסק בקשר עם גופים גדולים ואינו יודע פרטים על מודעות שמתפרסמות בעיתון.

            בחלק של ההכרעות העובדתיות קבעתי כי איני מאמין לנאשם כי לא ידע שהתיקון לחוק עבר וכי יש לפרסם מודעות מסוימות בנפרד מן העיתון.

            כך בחקירתו הנגדית הודה הנאשם כי יתכן וקיבל בשנת 1998 מכתב מהיועץ המשפטי בהקשר לתיקון לחוק וביקש מהמנהלים לפעול בהתאם לחוק.

 

            לאור קביעתי העובדתית כי נאשם זה ידע על פרסום מודעות כאלה במשך שנים בעיתון וידע גם על תיקון החוק כפי שהודה  בחקירתו הנגדית עולה מכך כי ניסיונו להסתיר את הדברים נבע מכך כי היה מודע לאחריות בקביעת מדיניות העיתון בהמשך פרסומי המודעות נשוא הדיון בתיק זה וכי ידע היטב מה משמעותן של מודעות אלה.

 

167.     נאשם מס' 3 מסר באופן ברור כי הוא אחראי לפרסום המודעות בעיתון העיר. עד זה אישר כי לא עשה כל ניסיון לבדוק מה מסתתר מאחורי מודעות אלה, וכי עשה את הדברים על דעת עצמו בלא להיוועץ עם הגורמים ברשת או בעיתון.

 

168.     מעניין לציין כי, עד זה שהצביע על הקושי בבדיקת מהות המודעות, מצא לנכון להחתים חברות המפרסמות מודעות על כתב שיפוי (18/10 הכולל בתוכו התחייבות לבדוק את המודעה

"... כמו כן הנני מאשר בזה כי ידוע לי על האיסור לפרסם מודעות המציעות שירותי זנות וכי וידאתי כי המודעה אינה מודעה המציעה שירותי זנות ..." (ההדגשה שלי ד.ב).            

 

169.     בעניינו של נאשם מס' 3 - ברור כי הוא ידע או לפחות חשד, חשד של ממש לגבי טיבן האמיתי של המודעות נשוא דיון זה אך נמנע מלבדוק מתוך הנחה כמעט ודאית מה תעלה בדיקתו.

 

170.     נאשם מס' 5 שימש כמשנה למנכ"ל וכמנכ"ל משותף בעיתון מעריב. נאשם זה היה מעורב לפרטי פרטים בקביעת מדיניות העיתון בנושא הפרסומים. דבריו במשטרה כאילו "... המודעות המתפרסמות בעיתון מתפרסמות לאחר אישור של היועץ המשפטי לממשלה ..."  - הם מעבר להיתממות. מדובר בניסיון להטעות את החוקר. רק לאחר שהדברים מובאים בפניו מוסר נאשם זה כי מאחר ולא התקבלה תשובה מהיועץ המשיכו בפרסום המודעות.

 

171.     יודגש כי עו"ד בלייך העביר את העתק מכתבו ליועץ המשפטי לממשלה (ס 9) לשני גורמים בעיתון, לעורך יעקב ארז ולנאשם מס' 5.

            נאשם זה היה מודע לכל ההתפתחויות בעניין זה ובוודאי היה מודע למסמכים המרכזיים שהועברו לעיתון בנושא זה.

 

172.     לאור החלטתי לזכות את נאשם 6, איני רואה טעם לחזור ולבחון את עניינו.

 

173.     בעניינו של נאשם מס' 8 - נטען כי לא הוכח הקשר שלו עם עיתון ידיעות אחרונות, זאת כיוון שהוא שימש מנהל לוח ידיעות שזאת חברה נפרדת.

            כפי שהוכח על ידי התביעה, לוח ידיעות מופץ יחד עם עיתון ידיעות אחרונות ולכן אם אחראי נאשם 8 באופן אישי לפרסום המודעות, אין זה משנה מטעם איזה אישיות משפטית הוא פועל.

            יתירה מכך, ראוי לציין כי הנאשם כלל לא העלה טענה זאת בהודעתו במשטרה ובדבריו בבית המשפט רמז על כך במשפט קצר כשציין לוח ידיעות היא חברה נפרדת.

 

174.     נאשם זה ציין כי פעל על פי ייעוץ משפטי שקיבל והוסיף כי לא חקר את המפרסמים שלו ולא נכנס לסוגיה - מה מסתתר מאחורי  המודעה, אלא התמקד בנוסח.

            שוכנעתי כי גם נאשם זה ידע מה מסתתר מאחורי המודעות שפרסם וכי נמנע מלברר  את הדברים כדי למנוע מעצמו מבוכה.

 

 

העדר תום הלב בהסתמכות על חוות דעת משפטית

 

175.     כפי שציינתי לעיל הסתמכות על חוות דעת משפטית יכולה לשמש הגנה אם מדובר בהסתמכות סבירה ובתום לב. כפי שציינתי מי שמומחה לדבר יתקשה להסתמך על חוות דעת משפטית או אחרת בתחום מומחיותו.

            במקרה זה, יש לאבחן בין חוות הדעת של היועץ המשפטי של מעריב ליועץ המשפטי של רשת שוקן וידיעות אחרונות.

 

176.     היועץ המשפטי של מעריב מסכים כי מודעות נשוא הדיון מציעות שירותי מין אך הוא כותב "... ההנחה העומדת לנגד עינינו בראותנו את ההקשר שבו נחקק התיקון לחוק ומתוך חלק (ב) של סע' (205) ג לחוק העונשין היא, כי המחוקק לא ביקש למנוע לחלוטין פרסום שירותי מין ומטרתו הייתה להגן על הציבור, קטינים במיוחד, הרגיש לפרסומי תועבה ..." .

 

177.     ברור מנוסח המכתב כי עו"ד בלייך סבור כי ניתן לא לקיים את התיקון בחוק ולהמשיך לפרסם מודעות בנוסח כמעט זהה תוך החלפת המילה "ליווי" "לאירוח". אם נוסיף לזה את הבנתם של מנהלי העיתון מה משמעות מודעות אלה, וכן ניקח בחשבון כי חוות דעת מוסמכת של הגב' ויצמן הגיעה לעיתון ימים ספורים לאחר הוצאת (ס/9) לא ניתן לקבל את טענת ההסתמכות וחייבים להתייחס אליה בזהירות רבה כפי שהדברים צוינו לעיל.

 

178.     חוות דעתו של עו"ד מוזר התייחסה לפרשנות שלו לעניין "שירותי זנות", עמדה זאת לא הייתה מקובלת על נציגת משרד המשפטים והדברים אף צוינו בכתב ע"י עו"ד ויצמן. לאלה יש להוסיף את הבנתם של נאשמים לגבי מהותן האמיתית של המודעות וכן את סירובו של עו"ד מוזר לפרט מה הייעוץ שנתן ללקוחותיו בעניין זה.

            העלאת טענת חיסיון של לקוח-עורך דין , כאשר הלקוח רוצה להסתמך על טענת הסתמכות הינה בלתי מתקבלת על הדעת. הטוען טענת הסתמכות מחויב לוותר על טיעון של חיסיון ולפרוס בפני בית המשפט את כל הפרטים בהקשר לכך.

 

179.     לדברים שצוינו לעיל, יש להוסיף כי איש מהנאשמים לא הזמין לעדות את עורכי העיתונים שלטענת עדי התביעה אתי עשת וחנן פורת היו מכותבים למכתבים ששלחו. קבלת עמדת הרשויות המוסמכות בשלב ישומו של החוק משמיטה את הקרקע מטענת תום הלב.

 

180.     מכל האמור לעיל, עולה כי אין מקום לקבוע כי הנאשמים הסתמכו הסתמכות סבירה ובתום לב על חוות דעת של יועצים משפטיים.

 

 

 

יסודות העבירה

181.     לאחר בחינת מכלול הראיות הגעתי לידי מסקנה כי התביעה הוכיחה את היסודות הנפשיים והעובדתיים של העבירות שיוחסו לנאשמים למעט נאשם 6 אשר זוכה מכל אשמה.

 

182.     נוסח הסעיף צוין בסעיף 21 לעיל. היסודות העובדתיים כוללים פרסום בדבר מתן שירותי זנות. "המפרסם" מוגדר בסעיף 34 כד בחוק: הסעיף קובע בין היתר " פרסם".

(2)       בפרסום שאינו  דברים שבעל פה - להפיצו בקרב אנשים או להציגו באופן שאנשים במקום ציבורי יכולים לראותו, או למכרו או להציעו למכירה בכל מקום שהוא, או להפיצו בשידורי טלוויזיה הניתנים לציבור".

           

183.     לא הייתה מחלוקת ממשית כי המודעות נשוא הדיון פורסמו על ידי נאשמים 1,4 ו- 7 וכי הנאשמים 2, 3, 5 ו- 8 היו אחראים בין היתר גם על תחום פרסום מודעות.

            המחלוקות כפי שפורטו בהרחבה לעיל היו משפטיות.

 

184.     היסוד הנפשי הדרוש לעבירה נשוא כתב האישום הוא לפי סעיף 19 לחוק מחשבה פלילית. היום הכלל הינו כי אם לא נאמר אחרת יש להוכיח לגבי כל עבירה מחשבה פלילית. כלל זה כמובן חל גם על סעיף 205ג לחוק. את סעיף 19 לחוק יש לקרוא ביחד עם סעיף 20(א)(ב)(1) לחוק שמתייחס למצבים שכונו בפסיקה כ"עצימת עיניים".

 

185.     כפי שציינתי לעיל, ממכלול הנסיבות עולה באופן חד משמעי כי הנאשמים היו מודעים למשמעות האיסור בחוק, למהות המודעות שפרסמו וכפי שציינתי קודם בוודאי חשדו כי שירותי זנות מסתתרים מאחורי מודעות אלה ובחרו שלא לברר את הדברים.

 

ריבוי העבירות

186.     התביעה ביקשה להרשיע את נאשמים 3, 2, 1 ב-  כ" 30 אישומים". את נאשמים 5, 4, ו- 6 ב- "כ 250 אישומים". ואת הנאשמים 7 ו- 8 ב- "כ 500 אישומים.

 

            התביעה הסתמכה על ע.פ 104/89 דרורי ואח' נ. מדינת ישראל מ"ד(1) 843. באותה פרשה הורשעו הנאשמים שפרצו לחדר כספות של בנק בפריצה לכל אחת מהכספות. התובע ביקש לראות בכל מודעה שפורסמה בניגוד לסעיף 205 עבירה נפרדת.

 

            הסנגורים ציינו כי התביעה לא הוכיחה באופן פרטני כי כל מודעה שפורסמה היא בניגוד לסעיף 205ג וביקשו לדחות את עמדת התביעה.

 

187.     התביעה הוכיחה לגבי שלושת העיתונים את נוסח המודעות שפורסמו מדי יום או מדי שבוע לפי העניין. המודעות הן בנוסח דומה, בחלק מהמקרים אף זהה, ולא היה צורך או מקום להתייחס לאלפי מודעות באופן פרטני.

            כפי שכבר הזכרתי מספר פעמים, הנאשמים לא חלקו על כך כי מודעות אלה פורסמו אלא טענו שהפרסום לא הפר את החוק.

 

188.     גישת התביעה כי יש לראות בכל אחת מהמודעות שפורסמו משום הפרת החוק לא נראית לי. החוק לא אוסר פרסום מודעות זנות אלא מתנה את הפרסום בתנאים המפורטים בסעיף קטן (ב).

            משמעות הדבר כי בכל יום של פרסום כשהמודעות לא מופרדות מהעיתון, יש בכך הפרה אחת של החוק.

 

189.     גם לפי המבחן שקבעתי לעיל, עולה כי הנאשמים פרסמו מודעות בכמות שצוינה בכתב האישום.

 

הערות אחרונות

190.     הסנגורים המלומדים חזרו על הטענות שהעלו בטענות המקדמיות וכן בטענה שאין להשיב לאשמה וביקשו לשקול את הדברים שנית לאור מכלול הראיות שהובאו בפני.

 

191.     לאחר שבחנתי טענות אלה פעם נוספת לאור כל החומר שהוצג בפני, לא מצאתי מקום לשנות את קביעותיי שפורטו לעיל.

 

192.     בפני הועלתה טענת "הקהל השבוי", בנוגע לקוראי עיתונים. אכן יש אלמנט מסוים של "קהל שבוי" במקרה זה, אולם בימינו בהם אמצעי התקשורת האלקטרוניים והאינטרנט הפכו לנחלת הכלל, המשקל שיש לייחס לטענה של "קהל שבוי" הוא מצומצם.

 

193.     כפי שפורט לעיל - החלטתי כי פרוטוקול הדיונים בועדת חוק חוקה ומשפט הם קבילים. יש לדיוני הועדה משמעות מסוימת בבחינת היחס הנפשי של נאשמים 3 - 1 ו- 7, 8 וכן לגבי תום ליבם.

            בחלק מישיבות הועדה השתתפו עו"ד מיבי מוזר ובישיבה אחת השתתף גם מר שוקן.

 

194.     בישיבה מיום 9.6.98 - התייחס עו"ד מוזר להצעה לפרסם שירותי זנות בדף נפרד, התנגד להצעה והצביע בעיקר על הקשיים הטכניים הכרוכים בכך (ראה ע' 12 ו- 13) במסגרת דבריו מסר עו"ד מוזר "... יש אנשים שבאמת נזקקים לזה, כי אם לא היו אז לא היו מבקשים פרסום מודעות ולא היו מזמינים הודעות כאלה.

            אנחנו יוצרים מצב לאותם אנשים שנזקקים לזה שהם לא יוכלו לקבל את האינפורמציה הזאת, ואז אנחנו שוב דוחקים אותם, אינני יודע לאיזה זווית, כדי לחפש את סוג האינפורמציה הזאת ...".

 

195.     בישיבה מיום 6.7.98 - השתתף מר עמוס שוקן וגם הוא הביע התנגדות לחוק והציע לפתור את הסוגיה על ידי הידברות עם העיתונות. מר שוקן ציין בין היתר : "... אני חושב שהצד הזה, המפרסמים ימצאו את הדרכים לפרסם, ואנחנו נפתח עברית חדשה. יהיו שמות חדשים לדברים הישנים ...".

 

 

 

סיכום:

 

 

  לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי התביעה הוכיחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי את העבירות המיוחסות לנאשמים 1, 2, 3, 4, 5, 7, ו- 8 והנני מרשיע אותם בעבירות אלה.

 

 ניתן היום כ"ט באלול, תשס"ד (14 בספטמבר 2004) במעמד  הצדדים.

 

 

 

 

                                                           

_________________

                                                                דניאל בארי, שופט