בתי המשפט

1

 

 

החלטה

 

לפניי בקשתו של המבקש, על פי סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1954 (להלן: "החוק"), להורות על הארכת מעצרו של המשיב למשך 20 ימים נוספים.

 

רקע עובדתי

1.         המשיב נעצר לראשונה על פי הוראת סעיף 6 לחוק ביום 3.3.04 ומעצרו הוארך על פי סעיף 7(א) לחוק עד ליום 23.3.04 (ראה החלטתי מיום 10.3.04 - להלן: "ההחלטה"). בהסכמת הצדדים הוארך מעצרו עד ליום 24.3.04, לצורך הדיון בבקשה זו לפניי.

2.         הרקע שהביא למעצרו של המשיב היא בקשתה של ארצות הברית, אשר הודיעה כי מתעתדת היא להגיש בקשה להסגרת המשיב ולהעבירה לרשויות בישראל. לצורך הבהרת החשדות המיוחסות למשיב, אביא הדברים כפי שנכתבו בהחלטה ויש להתייחס להחלטה כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו.

3.         על פי הנאמר בבקשתו של המבקש, העבירה ארה"ב של אמריקה, ביום 3.3.04, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה לעצור את המשיב לצורך הסגרתו אליה, בהתאם לסעיף 11 לאמנה בדבר הסגרה בין מדינת ישראל לבין ארה"ב (להלן: "האמנה"). בקשה זו צורפה לבקשת המבקש.

4.         בבקשה נאמר, כי המשיב מבוקש במדינת נבאדה שבארה"ב בגין עבירה של סחיטה, עבירה לפי סעיף 875(b) united state code 18, וכי ביום 24.2.04 הוציא השופט     lawrence r. leavitt צו למעצרו של המשיב.

5.         על פי המפורט בבקשה, שירותיו של המשיב נשכרו על ידי ארבע משפחות בישראל, על מנת שיסחט באיומים מתמיר שנל (להלן: "המתלונן"), אזרח ישראלי המתגורר בעיר לאס-וגאס במדינת נבאדה בארה"ב, סכום כסף גדול, שלכאורה חבה אמו של המתלונן לארבע המשפחות.

6.         מסכת הסחיטה החלה ביום 28.1.04, כאשר המתלונן קיבל חבילה במקום עבודתו במלון בלאס-וגאס, ובה מכתב הכתוב בעברית, שבו נכתב כי על המתלונן לשלם את החוב לארבע המשפחות, ששמותיהן צויינו במכתב. הכותב ציין, כי עקב אחרי המתלונן במשך שלושה חודשים ובידיו מידע לגבי כרטיסי האשראי וחשבונות הבנק של המתלונן, בתי הספר של ילדיו ולוחות הזמנים שלהם. למכתב צורפו צילומים של ביתו של המתלונן, בתים בהם התגורר בעבר וצילום שלו במקום עבודתו. הכותב הנחה את המתלונן ליצור עימו קשר בכתובת הדואר האלקטרוני [email protected]. בסיום המכתב נכתב ש"אנחנו לא נרפה עד שנקבל את הכסף חזרה, עד אז הכל יהיה פתוח ואנחנו נוריד את הכפפות".

7.         לאחר מכן, מיום 29.1.04 ועד ליום 24.2.04 נשלחו למתלונן מספר הודעות דואר אלקטרוני ברוח דומה, וכן התקשר אליו אדם דובר עברית, למקום עבודתו ולביתו. בהודעות ובשיחות הטלפון נדרש המתלונן לשלם סכום של 750,000 דולר לארבע המשפחות. הכסף היה אמור להיות מועבר לחשבון נאמנות אצל עורך דין. זמן קצר לאחר קבלת החבילה, פנה המתלונן ל-FBI וחלק משיחות הטלפון הוקלטו. בשיחה מיום 4.2.04 שאל המתלונן מה יקרה אם לא ישלם את הכסף, ובן שיחו השיב – "אל תדאג, לא תרגיש כלום". בשיחה אחרת, שהתקיימה ביום 8.2.04 רמז הדובר למתלונן כי אם לא ישלם את הכסף, יהרוג אותו.

8.         חקירת הרשויות בארה"ב הובילה למסקנה, כי המשיב לבדו, או יחד עם אחרים, הוא המאיים על המתלונן.

9.       ביום 10.2.04 טס המשיב ארצה בטיסת "אל-על" מלוס אנג'לס לתל אביב. רשויות ארה"ב יצרו קשר עם משטרת ישראל, שעקבה אחר המשיב בעיר אילת, מקום מגוריו, במהלך תקופה זו יצר המשיב קשר עם המתלונן, באמצעות הדואר האלקטרוני והטלפון.

ביום 24.2.04 נעצר המשיב על ידי משטרת ישראל, מיד לאחר שהתקשר למתלונן. מאז ועד ליום 3.3.04 היה המשיב עצור בידי משטרת ישראל במסגרת חקירתה היא את פרשת הסחיטה האמורה.

ביום 3.3.04, לאחר קבלת הבקשה למעצרו הזמני משגרירות ארה"ב בישראל, נעצר המשיב בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק.

10.     בבקשת השגרירות מפורט חומר הראיות הקושר את המשיב למעשים המיוחסים לו, ובין היתר כולל חומר זה כדלקמן:

                   א.                      חומר ראיות הקושר את המשיב לכתובת הדואר האלקטרוני הנזכר.

                    ב.                       עדות של סוכן נדל"ן שזיהה את תמונתו של המשיב כמי שהראה לו נכס מגורים בשכונת מגוריו הסגורה של המתלונן, ולפי עדות זו המשיב אף צילם בתים בשכונה הסגורה באמצעות מצלמה דיגיטלית.

                    ג.                       מיום 30.1.04 ועד ליום 10.2.04 כל הודעות הדואר האלקטרוני שנשלחו מהכתובת האמורה, נשלחו מארה"ב, לאחר ה-10.2.04, יום שובו של המשיב ארצה, ועד ליום 24.2.04, יום מעצרו של המשיב בישראל, נשלחו כל ההודעות מישראל.

                    ד.                       ביום 10.2.04 בשעה 13:12 (זמן מקומי), נתקבלה שיחה במשרדו של המתלונן מטלפון ציבורי הנמצא בשדה התעופה הבינלאומי של לוס-אנג'לס, בטרמינל ממנו יוצאות טיסות חברת "אל-על". באותו יום, בשעה 14:30 לערך, המריאה טיסת אל-על מס' 106 לתל אביב, כאשר שמו של המשיב מופיע ברשימת הנוסעים בטיסה זו.

11.      עוד נאמר בבקשה, כי בגין העבירה בגינה חשוד המשיב בארה"ב, הוא צפוי, אם יורשע, לעונש מאסר ממושך, ולפיכך קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין, אם לא ייעצר. עוד נאמר בבקשה, כי במהלך חקירתו של המשיב בידי משטרת ישראל, התברר כי למשיב עסקים בארה"ב והוא אף התגורר שם בעבר.

12.       לבקשה הנוכחית צורף מכתב, מיום 16.3.04, מאת התובע במדינת נבאדה בארצות הברית, המופנה לבאת כוח המבקש, עו"ד ורנר-קלינג, ובו פירוט ההליכים הננקטים לאסוף את חומר הראיות בשיתוף עם ה- F.B.I. כנגד המשיב (נספח ב' לבקשה).

עיקרי טיעוני הצדדים

13.       ב"כ הצדדים שבו על עיקרי טיעוניהן לעת הדיון בבקשה הראשונה ואשר נפרשו במסגרת ההחלטה, כאשר ב"כ המבקש, עוה"ד טל ורנר-קלינג, היפנתה תשומת הלב לנספח ב' האמור, וכן טענה לסכנת הימלטותו של המשיב אם ישוחרר ממעצרו, אף אם בתנאים מגבילים ביותר.

ב"כ המשיב, עוה"ד רויטל סויד, טענה כי נמצאים אנו במסגרת הוראות סעיף 6 לחוק, כאשר יש לבחון האם המעצר דרוש להבטחת הסגרתו. נטען, כי המבקש לא הצביע על חיוניותו של המעצר לצורך האמור, שכן למעשה לא נערכה כל בדיקה בקשר לחשש כי המשיב יימלט אם לא ייעצר. לפיכך, ביקשה לשחרר את המשיב בהגבלות ככל שייראו לבית המשפט: הפקדה כספית גבוהה, ערבויות גבוהות, מישכון נכסים ומקרקעין ועוד.

ב"כ המשיב הגישה לבית המשפט מסמכים רבים מגופים שונים בעיר אילת, מקום מגוריו, ובהם מביעים הכותבים את תודתם למשיב בגין פעולות התנדבות רבות שעשה למען קבוצות שונות בקהילה בעירו.

גם ב"כ המשיב שבה על עיקרי טיעוניה כמופיעים בהחלטה, וטוענת ביתר תוקף, כי אם ישנו מקרה חריג בו יש לשחרר את המשיב בהלך שכזה, זהו המקרה המתאים.

 

המסגרת הנורמטיבית

14.     סעיף 1 לחוק ההסגרה קובע כי: "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה".

סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה קובעים כדלקמן:

"6. היועץ המשפטי לממשלת ישראל או בא כוחו... רשאים לצוות בכתב על מעצר מבוקש לפני הגשת העתירה, וכן על מעצר אדם שיש יסוד להניח שהוא בר-הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה למצווה, כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה.

7.   (א) מי שנעצר לפי סעיף 6 יובא תוך 48 שעות לפני שופט של בית משפט שלום לשם קבלת צו מעצר עליו...

       (ב) תוקפו של צו לפי סעיף קטן (א) לא יעלה על עשרים ימים; ואולם רשאי בית משפט שלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר לעשרים ימים אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3.

       (ג) תקופות המעצר לפי סעיפים 6 ו- 7 לא יעלו על שישים ימים..."

 

דיון והכרעה

15.       כאמור, ב"כ המשיב טענה כי האמור בסיפא לסעיף 6 לחוק "... ונראה למצווה, כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה" מחייב את המבקש גם בשלב זה לבחון האם אכן המעצר דרוש להבטחת ההסגרה. ב"כ המבקש טענה לא כי, אלא שסעיף 6 מתייחס לשלב הראשון בו מורה היועץ המשפטי לממשלה, או בא כוחו, לעצור את המבוקש, ואינו חל בשלב זה של הבקשה השניה להארכת מעצר.

            עמדתי היא, כי אכן בשלב בו מורה היועץ המשפטי לממשלה, או בא כוחו, על פי סעיף 6 לחוק, לעצור את המבוקש, עליו לבחון האם יש יסוד להניח שהוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה לו כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה. בחינתם של מרכיבים אלו ממשיכה לחול על היועץ המשפטי לממשלה בשעה שהינו מגיש בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 7(א) לחוק וגם לפי סעיף 7(ב) לחוק, כאשר בשלב זה בית המשפט הוא זה שבוחן את השאלות הללו לאור טיעוני הצדדים (ראו החלטתו של חברי, כב' השופט י. מילנוב בתיק מעצר 10865/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' סידני מרווין לואיס - החלטה מיום 19.10.03 - סעיף 13 שם).

16.       למעשה, עמדתי על בחינתן של שאלות אלו כבר במסגרת ההחלטה. אשר לשאלות - האם יש יסוד סביר להניח שהמשיב הוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו - קבעתי בהחלטה, כי במסגרת סעיף 11 לאמנה, המסמכים שצורפו לבקשה ובמפורט בהם נתמלאו התנאים האמורים.

            גם באשר לשאלה, האם המעצר דרוש להבטחת ההסגרה - השבתי בהחלטה בחיוב (סעיף 19).

17.       נפסק לא אחת, כי במסגרת הדיון בבקשה להארכת מעצר על פי החוק - "המעצר הוא הכלל, והשיחרור הוא החריג, אפילו טרם הוגשה בקשת הסגרה" (בש"פ 3204/90, 3221 מדינת ישראל נ' ריין, פ"ד מד(3) 109, 112), שכן לעילות המעצר המקובלות נוסף השיקול המיוחד המתחייב ממהותם של הליכי ההסגרה, והוא ההתחייבות הבלתי מעורערת שיש למדינת ישראל להסגיר את המבוקש למדינה המבקשת הסגרתו, וכי ההסגרה לא תיכשל (בש"פ 3775/90 מדינת ישראל נ' ריין, פ"ד מד(4) 353, 357; בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1, 4).

            לאורה של מטרה חשובה זו נקבע, כי אף אם ביחס לחשוד "רגיל" לא היה בית המשפט מהסס להורות על שיחרור בערובה בתנאים מגבילים, הרי שביחס לחשוד שעניינו נדון במסגרת הליכי הסגרה, אין להסתכן בפחות ממעצר ממש, כך שהשיחרור בתנאים ייעשה במקרים חריגים ומיוחדים, בהם אין שמץ של חשש שהמבוקש ינצל לרעה את שיחרורו, ימלט או יסתתר באופן שיסכן את האפשרות להסגירו (בש"פ 5704/94 אליון ריבקינד נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3) 1035; ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 500, 503).

            עמד על כך גם כב' השופט אור בבש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 493, 497, באומרו:

 

"קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה למסור, בסופו של ההליך, את המבקש לידיה של המדינה המבקשת כשהוא נתון במשמורת, מהווה שיקול מעצר המיוחד להליכי ההסגרה לעומת ההליך הפלילי הרגיל כאשר יש בו, לעיתים, כדי להכריע את הכף לכיוון מעצרו של העורר, גם מקום שניתן היה להסתפק באמצעי דרסטי פחות על פי דיני המעצר הרגילים".

 

ראה גם דברי כב' השופטת בייניש בבש"פ 4422/03 יצחק כהן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2003(3) 2017.

            אוסיף עוד, כי הפסיקה ראתה את המבוקש בהליכי ההסגרה כמי שנטייתו לכאורה היא להתחמק מלתת את הדין על העבירה שהיא עילת ההסגרה ולהשתמט מזרועותיה של המדינה המבקשת להסגירו (ש.ז. פלר, דיני הסגרה, תש"מ - 1980, בעמ' 460-467; כב' השופטת נתניהו בבש"פ 3375/90 הנ"ל בעמ' 357; כב' השופט אור בבש"פ 5648/02 הנ"ל בעמ' 499).

18.       אכן, אין בידו של המבקש בשלב זה להצביע קונקרטית כי המשיב דנא עלול להתחמק, וכך הוא ברוב המקרים, ובמיוחד כאשר המדובר במבוקש ללא עבר פלילי. אולם, לאור ההנחה הבסיסית האמורה והמחוייבות של המדינה לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה לעמוד במחוייבותה על פי האמנה די בהם  כדי לראות כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה.

            אכן נפסק גם, כי מחוייבות זו אינה פוטרת מהחובה לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה במבוקש פחותה יותר, אולם כך יקרה במקרים מועטים, מיוחדים וחריגים (בש"פ 4422/03 הנ"ל).

19.       ציינתי כבר במסגרת ההחלטה ולא למותר לשוב ולציין, כי המקרה שלפנינו הינו ייחודי בכך שמסכת העבירות המיוחסות למשיב והנטען כי ביצען בארצות הברית, נטען גם כי המשיך לבצען גם בארץ, ועל רקע זה נעצר בארץ יחד עם אחר, אשר לאחר מספר ימי מעצר שוחרר למעצר בית, אשר אף הם חלפו. הוספתי גם כי לגבי המשיב אין כלל מניעה להסגירו לארצות הברית לאור הוראות סעיף 3 לאמנה, אף כי יכול ותישמע טענה כי יש לשפוט אותו בארץ, אולם אין זה השלב והמותב להעלות טענה זו.

            יצויין, כי על פי מידע שמסרה ב"כ המבקש בהודעה מאוחרת יותר, זהו המקרה השני בלבד, מאז שתוקן חוק ההסגרה באמצע שנת 1999 בדרך המאפשרת הסגרה גם של אזרח ותושב ישראל, ולפיו הגיע החשוד לישראל שלא בנסיבות של הימלטות, היינו, בטרם נפתחו נגדו הליכים משפטיים כלשהם בארץ בה בוצעו העבירות לכאורה. במקרה הראשון דובר על חשד לסחר ומכירה של 7,000 כדורי אקסטזי בארה"ב וכאשר לחשוד שם היו 11 הרשעות קודמות בנושא סמים [ב"ש 7522/02 היועץ המשפטי נ' יוסף בוסקילה (לא פורסם), החלטותיהם של כב' השופטים מינץ ומוסק בבית משפט זה].

20.       השאלה הצריכה להישאל בשלב זה, לעת הדיון בבקשה זו, היא האם חל שינוי בנסיבות אשר יביאו את בית המשפט לסטות מההחלטה, מלבד העובדה כי חלפו 20 ימים בהם נתון המשיב במעצר.

אין להקל ראש בנתון עובדתי זה וכן נתתי דעתי והתרשמתי מכל המכתבים שהגישה ב"כ המשיב והמדברים בשבחו ובזכויותיו של המשיב בפעולותיו בקהילה, אך לא מצאתי בהם, בשלב זה, משום להביאני לשינוי במסקנתי, כי המקרה דנן אינו נופל למסגרת המקרים החריגים והמיוחדים המצדיקים שיחרורו של המשיב, אף לא בתנאי הגבלה ותנאים מכבידים אחרים.

לכאורה, יכולה להישמע הטענה, שאם המשיב מציע הפקדת ערבויות גבוהות ותנאים מגבילים נוספים, יש להיענות לכך, אולם איני סבור כי יש לנהוג כך, שכן במקרה שכזה יכול בעל אמצעים לרכוש את חירותו, ובמסגרתה אף להפר את אמון בית המשפט ואמונם של הערבים לו, ואילו הדל, הרש, האביון ומי שאין ברשותו האמצעים המופלגים הללו, יוותר מאחורי סורג ובריח. לא לכך התכוונה הפסיקה בשעה שקבעה כי רק במקרים חריגים ומיוחדים יש להיעתר לחלופת מעצר. מקרים אלו יכול ויהיו מצב רפואי חמור, זיקנה מופלגת, עבירות קלות ועוד, וכל אלו אינם חלים בעניינו של המשיב.

21.       המסקנה היא, כי אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב למשך 20 ימים נוספים, אשר יחלו להימנות מיום 23.3.04, היינו עד ליום 11.4.04 בשעה 14:00.

 

 

ניתנה והודעה היום ז' בניסן, תשס"ד (29/03/2004) במעמד ב"כ הצדדים והמשיב.