בתי המשפט

 

 

 

 

עו"ד אמיר טיטונוביץ -  בשם התובע

עו"ד אורלי קטעבי – אמיר - בשם הנתבע

 

פסק דין

 

1.             זו תביעה כספית, לחיוב הנתבע בפיצויים בסך 52,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע אשר הנתבע, מפעיל ברשת – מחשבים "אולטינט" פרסם בעצמו באותה רשת אודות התובע.

 

טענות הצדדים

 

2.             ביום 17.2.2002 פרסם הנתבע הודעה באזור ההומור באולטינט שכותרתה:
"הגרסה האסיאתית והצעירה של ארנון בורוכוב".

בגוף ההודעה כתב הנתבע: -

"ללא ספק אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות".

לאחר דברים אלה נכתב בגוף ההודעה:

"את הלינק אגב מצאתי ב – http://www.redmeat.com/ אתר מומלץ בפני עצמו. לכו עכשיו. לא תצטערו. :) ". (להלן: "הפרסום").

3.             טענת התובע היא כי הנתבע פירסם בחיוך רב משמעות שסימנו באתר אולטינט " :) " – קישור לאתר של בחור אסייאתי אשר הציג עצמו שם כ"נסיך החלומות" של כל בחורה, "כנסיך אסיאתי", כגבר שלא ניתן לעמוד בפניו, וכמי שרק הבחורה היפה ביותר בעולם תוכל לעמוד בסטנדרטים, שיופיו המדהים מציב.

ביומנו שבאתר מספר "הנסיך האסיאתי" אודות חוויות מיניות מסעירות אשר חווה עם אלפי נשים שנפלו שדודות לרגליו, ולא יכולות לעמוד בפני קיסמו וגבריותו.

 

4.             טוען התובע כי המילים "הגירסה האסיאתית והצעירה של ארנון בורוכוב" תוך הפניה לקישור לאתר של אותו "הנסיך האסיאתי", הן השוואת התובע לאותו אדם נלעג ומגוחך אליו משווה הנתבע את התובע, ולא הסתפק בכך, אלא הוסיף וקבע כי התובע הוא "אחד האנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות"

 

5.             לגרסת התובע – הדברים הללו הם כאלה שפרסומם משפיל את התובע בעיני הבריות, הופך אותו למטרה לשנאה, לבוז וללעג מצידם, למטרה לפגוע בתובע, וכי בפרסום הדברים התכוון הנתבע לפגוע בתובע ולהופכו ללעג ולשנינה בעיני כל.

 

6.             עוד טוען התובע כי תגובות משתתפים ומשתתפות ברשת אולטינט להודעתו האמורה של הנתבע הגדילו את הפגיעה שהייתה למנת חלקו של התובע, ואת הלעג וההשפלה שחווה בעקבות זאת.

 

7.             הנתבע – טוען כי אלו דברים של מה בכך, אלו דברים שלא נכתבו כלל על התובע, אלו דברים שנכתבו בתום לב ובהומור וכי אין בהם כל גנאי בעיני הקורא הסביר, וכי הכל נובע מפרשנות סובייקטיבית ובלתי סבירה של התובע.

 

8.             טוען הנתבע כי הפרסום היה באיזור "ההומור" אשר התובע הסכים מרצון ומידיעה להשתתף בפרסומים שבו, והסכים לסגנון הנהוג באיזור ההומור.

 

9.             עוד נטען ע"י הנתבע כי הביטוי "הכי דפוק עלי אדמות" – היה דווקא מטבע לשון שגורה בפיו של התובע עצמו, נהוגה ברשת בכלל, ואיש לא ראה בכך משום עלבון או פגיעה. לטענת הנתבע – התובע בעצמו השתמש בביטוי פעמים רבות.

 

10.         עוד נטען ע"י הנתבע כי הביטוי "הגרסה האסיאתית והצעירה של ארנון בורוכוב" שבכותרת ההודעה לא באה אלא בעקבות פרסומו של התובע ברשת האולטינט, כאשר נהג להתפאר בהצלחותיו המסחררות עם נשים, ועל הרפתקאותיו המיניות והמסעירות, תוך שיתוף כלל המשתמשים ברשת בפנטזיות המיניות שלו, ושם עצמו במרכז סיפור הרפתקאות מיני אותו הפיץ ברשת מיוזמתו. טוען הנתבע כי בכך שפרסם התובע סיפורים מיניים פרובוקטיביים ונוכח כתיבתו בסגנון כה בוטה ומתגרה, היה עליו לצפות כי הפרובוקציות שלו – תבאנה לתגובות מסוג זה על פרסומיו שלו ברשת האולטינט.

 

הסכמות דיוניות

 

11.         הצדדים הגיעו להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה ולפיו בתיק זה יינתן פסק הדין על יסוד כתבי הטענות, תצהירי העדות הראשית, לרבות תיק המוצגים שצורפו כנספחים לתצהירים, וסיכומים בכתב, וללא חקירת העדים.

 

12.         עוד הוסכם בין ב"כ הצדדים כי – בעלי הדין מתנגדים לכל עדות ו/או ראיה בלתי קבילים, לרבות עדות מפי השמועה, עדות סברה וכיו"ב, ולכל סטייה מדיני הראיות. הסכמותיהם אלה של ב"כ הצדדים קיבלו תוקף של החלטה ביום 10.7.2006.

 

דברי רקע – לפני דיון

 

13.         התובע, בשנות ה – 40 לחייו, חרש מלידה, "פריק" של מחשבים, "ומשתמש" ברשת "האולטינט" – שהיא מעין גרסה ראשונית "פרימיטיבית" של "הפורומים", "חדרי צ'אט" באינטרנט, ברשת BBS (Computerized Bulleting Board System).

 

14.         רשת "האולטינט" היא בסיס לתקשורת אישית, להפעלת רשימות דיוור ודיונים קבוצתיים.

 

15.         רשת ה"אולטינט" פועלת במתכונת שונה מזו בה פועלת מערכת "הפורומים" באינטרנט. היא דומה יותר ל"רשת דיוור", מאשר לפורום פתוח באינטרנט, בו כל אחד יכול לפרסם הודעות כרצונו, ללא הזדהות כלשהי

16.         "מפעילים" ברשת האולטינט – באפשרותם הטכנית לחבר או לנתק משתמשים מסויימים, שכן הכניסה לרשת האולטינט היא אך בדרך של הזדהות בפני המפעיל. – אין ביכולתו של "המפעיל" ברשת האולטינט לקרוא למפרע את ההודעות של המשתמשים או למוחקן. הודעות המתפרסמות ברשת האולטינט – אינן ניתנות למחיקה.

 

17.         "משתמש" – המבקש לכתוב הודעה "באיזור" כלשהו ברשת האולטינט, עליו לפנות קודם כל אל "המפעיל", להזדהות בפניו, לקבל ממנו "הרשאת כניסה" ברשת האולטינט.

 

18.         רק לאחר מכן, יוכל "המשתמש" לשלוח ולקבל הודעות ברשת האולטינט.

 

19.         אדם שאינו משתתף ברשת האולטינט ואשר לא הזדהה בפני מפעיל הרשת, ואשר בידו הכתובת המדוייקת של אתר קריאת ההודעות, יוכל לקרוא הודעות ברשת האולטינט, וזאת באמצעות דפדפן האינטרנט שבמחשב, באמצעות סיסמה אך ללא יכולת שיגור או קבלת הודעות. אדם זה – לא יוכל להשתתף בכתיבה ב"אולטינט", כל עוד לא השלים את תהליך ההזדהות אצל המפעיל. המפעיל יכול להזהיר או להתרות במשתמש או לנתק משתמש מרשת האולטינט לפי שיקול דעתו, אם כך יבחר לעשות. ניתוק המשתמש הוא ניתוק טכני, אולם אין המפעיל יכול למחוק הודעה שנכתבה.

 

20.         רק לאחר קבלת הרשאת כתיבה ברשת האולטינט מאת המפעיל יכול "המושך" "המשתמש" לשלוח ולקבל הודעות ברשת "אולטינט" ב"איזור" "שבשליטת" "המפעיל" וזאת בשם או בכינוי בו הזדהה בפני ה"מפעיל".

21.         עיקר המשתמשים ברשת ה"אולטינט" – צעירים בני עשרה ובשנות העשרים המוקדמות לחייהם.

 

22.         הנתבע – בשנות העשרים לחייו, "פריק" של מחשבים, ומפעיל במימונו שלו, מערכת תקשורת בין – מחשבית פרטית, אליה מתחברים ללא כל תשלום, משתמשים שונים באמצעות מחשביהם, ברשת "האולטינט".

 

23.         במהלך השנים (1998 – 2002), התגבשה במערכת "האולטינט" כגון זו המופעלת ע"י הנתבע "קהילת משתמשים" קבועה, אשר התקבצו כדי להתקשר ביניהם, "לשוחח" ברשת האולטינט, בנושאים שונים.

 

24.         הודעות המתפרסמות ברשת ("נטמיילים"), נקראות ע"י כל המשתמשים המזוהים ברשת. הודעות המתפרסמות ברשת – אינן ניתנות למחיקה. כאמור: הנתבע כמפעיל, יכול לקבוע מי מהמשתמשים מתחבר לרשת האולטינט – ומי לא.

 

פלוגתאות

 

25.         שני ראשים לתביעת התובע כנגד הנתבע.

הראש האחד – מכח אחריותו הנטענת של הנתבע "כמפעיל" ברשת "האולטינט" אשר לא נקט בהליכים כנגד משתמשים שפרסמו דברי דיבה על התובע לטענתו. אומר מייד – ראש תביעה זה נזנח בסיכומי התובע, ועל כן לא אזקק לו בפסה"ד.

הראש השני – מכח ה"פרסום" שפרסם הנתבע, בעצמו .

דיון

 

26.         דין התביעה להדחות – כפי שיבואר להלן.

 

27.         המסגרת הנורמטיבית בענייננו מוכתבת ע"י חוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965, סעיף 1 לחוק מפרש מהי לשון הרע בזו הלשון:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)      להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

(2)      לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו.

(3)      לפגוע באדם, במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4)      לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

 

28.         ככלל, המבחן המדריך את בית המשפט בקובעו האם בפרסום יש משום הוצאת לשון הרע, אינו מבחן סובייקטיבי המבוסס על תחושותיו  והרהורי ליבו של התובע, אלא מבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני הקורא הסביר, תוך בחינת מכלול הדברים – ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. (ראה: ע.א. 1104/00 אפל נ. חסון, פד"י נ"ו (2) 607, 617). במילים אחרות, בבואנו לבחון האם ביטוי מסויים עולה כדי לשון הרע – אין אנו שואלים מה הייתה כוונתו של המפרסם, או מה הבין אדם פלוני מן הפרסום, אלא תרים אחר משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי, כפי שמבינו האדם הסביר הקורא את הדברים בכללותם ובהקשרם. (ראה: ע.א. 723/74 הארץ נ. חברת החשמל, פד"י ל"א (2) 281, בעמ' 300 – 301.)

 

29.         הלכה פסוקה היא כי די לו לביטוי שיפגע באדם בעיני החוג שהוא נמנה עימו, ואין הכרח שלביטוי תהיה השפעה פוגעת בעיני החברה כולה:

"נראה לי המבחן ללשון הרע והוא:

אם יש בה כדי לפגוע באדם – לפי מידת הפגיעה המצוייה בחוק – בקרב החוג שעימו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג: והלשון רעה היא אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כלשהי בעיני רובו של הציבור; ולא זו בלבד, אלא כך הוא, גם אם המקובל באותו חוג מצומצם נראה מוזר ותמהוני בעיני האדם הרגיל ו"החושב נכונה". דרך משל, ראובן נמנה עם חוג קטן מאוד במספרו, שהצפייה בטלוויזיה היא חטא והתנהגות שאינה ראויה בעיני, ומי שנוהג כך – בני אותו חוג בדלים הימנו, מחרימים את עסקו וכיוצא בזה. שמעון מפרסם כי ראובן בהחבא בביתו, או בבתיהם של אחרים, מזין עיניו בצפייה במסך הקטן.

פרסום זה אם כוזב הוא יהא בו משום לשון הרע על ראובן, בהתחשב בנורמה החברתית המקובלת בחוגו של ראובן" ראה: ע.א. 466/83 שהאדה נ. דרדריאן, פד"י ל"ט (4) 734, 750).

 

30.         הנתבע כינה את התובע: "...אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות", תוך שהוא משווה את התובע וקושר אותו לאתר של בחור מהמזרח הרחוק – אדם נלעג ומגוחך – "הגרסה האסיאתית של ארנון בורוכוב" – כשלמשפט הזה הוא מצרף סימן ":) " של חיוך.

 

31.         הטלת דופי בתובע באופן המשתמע על פי הכתוב כי התובע הוא מסוגו של אותו "נסיך אסיאתי" אשר מומחיותו לגרום לכל הנסיכות הסקסיות להתאהב בו, המתפאר בחוויות מיניות מסעירות שחווה עם אלפי נשים אשר נפלו שדודות לרגליו, שאינן יכולות לעמוד בפני קסמו וגבריותו – ולציין כי התובע הנו אחד האנשים "הדפוקים ביותר עלי אדמות" – נראה לי כי אדם סביר – היה מגיע לאותה מסקנה עצמה. דהיינו - כי לדעת הנתבע התובע הוא אדם מגוחך ונלעג – כשם שאותו נסיך אסיאתי הוא מגוחך ונלעג. זוהי המשמעות המשתמעת מהפרסום. ממכלול הדברים, צפה ועולה דעתו השלילית של הנתבע על התובע וכן פקפוק ביחס ליכולתו והצלחותיו אצל המין היפה.

 

בפרסום ברשת האולטינט היה משום הוצאת לשון הרע של התובע.

 

ההגנות

 

32.         כאמור לטענת הנתבע, עומדות לו הגנות בהתאם לסעיפים 14 (אמת הפרסום), 15 (6), ביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי או הבעת דיעה על אופיו, מעשיו או דעותיו במידה שהם נתגלו באותה פעולה, ו – 16 (א) – חזקת תום הלב שבהוראות חוק איסור לשון הרע.

 

אמת הפרסום

 

33.         טוען הנתבע כי אמת בפרסום הואיל והתובע נהג להתרברב באיזור "סקס" ברשת האולטינט אודות הרפתקאותיו המיניות.

 

34.         בנספח י"ב לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, מובא נטמייל של התובע, אשר פורסם על ידו ביום 10.2.02 ברשת האולטינט כשבוע ימים לפני פרסום של הנתבע. באותו "נטמייל" , מספר התובע אודות ביקור שערך בחנות מסוימת, תוך שהוא רומז לכך שהייתה זו חנות לאביזרי מין. הוא התעניין "באביזר" כלשהו, הוא מוסיף ומספר, שבאותה חנות (אביזרי מין), שהתה באותו הזמן בחורה נוספת, "שנראית אפילו טוב", וכאשר המוכר הציג בפני התובע את האביזר, הסיטואציה גירתה אותה וגרמה לה לרצות להתקרב אליו: "ואח"כ ברצף היא טפחה לי במקום נמוך יותר. נסחפה קצת מן הסתם.". הבחורה יצאה אחריו מן החנות. "חיפשתי מקום אחר. והיא מאחורי. מיהרתי והיא עדיין מאחורי. לבסוף, היא הגיע אלי ושאלה אותי אם לא שמעתי אותה. עניתי שלא". התפתחה שיחה קצרה בין השניים: "אמרתי לה שאין לי קונדום והיא אמרה לי שאלך והקנה. שוחחנו עוד קצת ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאינני הולך על זה. דווקא נראתה ממש טוב. נפרדתי ממנה. פניתי לדרכי. כעבור פחות מדקה נתקלתי באקסית שלי. ישר פתחה בשאלות מגמתיות. גם לה עניתי בנימוס, ופניתי לדרכי".

 

35.       סיפורו זה של התובע אשר שם עצמו במרכז סיפור מיני, אינו אלא פנטזיה מינית שנועדה להלל את עצמו ואת כשוריו והצלחותיו בתחום המיני. מתוך הסיפור עולה כי כוונת התובע להדגיש את משיכתה המינית העזה של הבחורה בחנות לאביזרי מין, ואת ניסיונה לפתותו; גם "האקסית" בה פגש התובע בסיפור, "פתחה  בשאלות מגמתיות".

 

36.       סמיכות האירועים - האירוע עם הבחורה מהחנות – ותוך פחות מדקה אירוע עם "האקסית" ועצם היותה של "האקסית" חלק מהסיפור שכל הקשרו הינו על טהרת המיניות, כאשר שתיהן נדחות על ידי התובע בנימוס: הקורא הסביר עושה את ההקשר המיני - ומבין את הכוונה ברורה - התרברבות התובע בהצלחותיו המיניות בקרב נשים. הקשרו המיני של סיפור התובע ברור ומטרתו שקופה: להלל את הצלחותיו המיניות.

 

37.       די היה בכך, כדי להזכיר לנתבע את האתר של "הנסיך האסיאתי" אשר אף הוא שם לעצמו מטרה להלל את כישוריו המינים והצלחותיו בתחום זה.

 

38.       בנסיבות אלה, הפנייה של הנתבע את המשתמשים באולטינט באזור "ההומור" – לאתר  של  "הנסיך האיסאיתי" הנוהג  להלל את הצלחותיו המיניות, המזכיר את  סיפורו של התובע אודות עצמו – מתבקשת מהקשר הדברים. ההשוואה  היא סבירה הגיונית וגם מצחיקה. יש בחלק זה בפרסום של הנתבע משום אזכור של דברי התובע עצמו, כאשר בתיאור התובע כגרסה "אסיאתית" והפנייה לאתר "הנסיך האסיאתי" הנוהג להלל הצלחותיו המיניות בפרסום חוזר שאינני מאמת את הדברים, ואינו מוסיף  להם נופך של אמינות, אלא מציגם כטענה של התובע. בנסיבות כאלה נהנה הנתבע מהגנת  "אמת הפרסום" של "פרסום חוזר", ביחס לכותרת הפרסום, וביחס להפנייה לאתר "הנסיך האסיאתי", לרבות קישורית "החיוך", שמקומה סביר והגיוני – באתר  "ההומור" של רשת האולטינט, שתכליתו – חיוך וצחוק. קישורית זו מדגישה את הפרסום החוזר והמחוייך.

 

39.       לשיטתי – אין אני נדרשת להכריע בשאלה האם עומדת לנתבע הגנה של "אמת בפרסום" ביחס לאמרת הנתבע על התובע כי הוא "אחד מהאנשים הדפוקים ביותר עלי אדמות".   נראה כי דבריו אלה של הנתבע הינם בגדר הבעת דעה ונועדו לבקר את מעשיו של התובע.  טענת הנתבע כי התובע הנוהג להתפאר ברשת אולטינט בהצלחותיו המיניות והתייחסות אל התובע "כדפוק ביותר" מפני שהוא  מתרברב בהצלחותיו המיניות אצל המין היפה הינה הבעת דעה על התובע ואין בה משום קביעת עובדות. כאשר מדובר בהבעת דעה בייחוד בקשר להתנהלות מינית שניתן לה פומבי, הרי ספק אם דעה בעניין מסוג זה יכולה להיות שקרית או אמיתית כל עוד בעל הדעה מחזיק בה בכנות ובתום לב.

            וראה ע.א 323/90 שרון נ. בנזימן פד"י נ"ו (3) 245.

 

40.       בנוסף, עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

 

41.       נטל ההוכחה בדבר התקיימות ההגנות לפי חוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבע המפרסם ביחס להתקיימות הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

            הנטל הוא כפול – כפי שהובהר ב-ע"א 184/89 - יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ .תק-על 92(2), 522.

 

            "כבר נתבאר בפסיקה לא פעם שכדי לבסס לכאורה הגנת "תום לב" מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו לנתבע להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16 (א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16 (ב) לחוק כי אז  מתהפכת הקערה על פיה, וקמה חזקה הפוכה, שפרסום נעשה שלא "בתום לב" ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין".

 

42.       מכאן – שבשלב ראשון יש לבחון – האם הוכיח הנתבע התקיימות אחת  מהחלופות המנויות בסעיף 15 ולאחר מכן,  בשלב השני תבחן השאלה האם הוכיח הנתבע את חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק.

 

43.       בשלב השלישי – תבחן השאלה האם עלה בידי התובע להוכיח קיומן של החזקות בדבר העדר תום לב,  המנויות בסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע. והאם רשאי הנתבע להיזקק להגנת תום הלב בהתאם לסעיף 17 לחוק. במידה ותוכח אחת מהחזקות האמורות בדבר העדר תום הלב, כי אז תישלל הגנת תום הלב.

 

44.       סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 שכותרתו: "הגנת תום לב" קובע: "במשפט הפלילי או האזרחי בשל לשון הרע, תהא זכות הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה".

 

45.       בהמשך, מונה הסעיף מספר חלופות לעניין הנסיבות, כאשר הרלוונטיות לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 15 (6) כדלהלן:

 

            "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית מדעית, אומנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים,  או על פעולה שעשה בפומבי ובמידה והדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אופיו, עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

 

46.       הסיפור שפרסם התובע – נספח יב' לתצהיר הנתבע, ברשת האולטינט, ימים אחדים קודם לכן, ביום 10.02.2002, מרצונו ומיוזמתו של התובע – כגיבורו של סיפור מיני פנטסטי בפרסום פומבי – זכה לתגובה סאטירית פארודית שיש בה סארקזם והומור.

 

47.       ההפנייה לאתר האסיאתי בצירוף הכותרת "הגירסה הצעירה ואסיאתית לארנון בורוכוב" – נמנית על פרסום שהוא בגדר הבעת דעה.

עצם השימוש במטבע הלשון "הגירסה האסיאתית הצעירה של ..." מלמדת כי אין המדובר בשוויון ודמיון מלא בין האסיאתי לתובע,  אלא שזו גירסה אחרת, שונה. בפרסום האמור נעשה שימוש לגיטימי ומקובל באזור ההומור ברשת האולטינט והוא לא חרג במאומה מהבעת דעה בצורת פרודיה סרקסטית והומריסטית, וללא התייחסות אמיתית לתובע עצמו.

 

48.       מעת שחשף התובע את הסיפור על עצמו בפני כל ברשת שכל מטרתה וייעודה היא ניהול שיח בין המשתמשים, ברור שהסיפור גרר תגובות המשתמשים לכך, בבחינת הבעת דעה על הסיפור אותו סיפר.  מעת שפרסם עצמו ברבים כגבורו של סיפור מיני – באה התגובה והבעת הדעה ללא צורך באזכור הודעה קודמת של התובע אודות הסיפור שסיפר התובע בנוגע להרפקאותיו המיניות.

 

49.       השימוש במילה "הכי דפוק" – גם אם מדובר בביטוי בוטה ופרובוקטיבי – ברור שכשלעצמו יש בביטוי הזה משום הבעת דעה במכלול הטקסט והאמרה.

 

50.       ראינו כי הפרסום נעשה בנסיבות האמורות בסעיף 15 (6) והשאלה העולה כעת היא באם הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות.

 

51.       מתחם הסבירות בו תזכה הדעה המובעת להגנה במסגרת סעיף 15 לחוק איסור פרסום לשון הרע, משתנה מתת סעיף אחד למשנהו, והיא נגזרת מהערכים והאינטרסים שכל הגנה באה לקדם.

            ראה ע.א 5653/98 פלוס נ'  חלוץ, פד"י נ"ה (5) 865 בעמ' 900- 901.

 

52.       ההגנה המנויה בסעיף 15 (6) באה להגן על שיח ציבורי חופשי, ונועדה להרחיק את לשון הרע ממרכזה של זירת המחלוקת הציבורית ולאפשר דיון חופשי באולטיניט בעניינים וביצירות שקיבלו פומבי. מכאן נגזר תחום הסבירות הרחב הנדרש להגנת השיח הצבורי החופשי באולטיניט.

 

53.       כדי  להיכנס לגדרו של תחום הסבירות – הדעה המובעת לא צריכה להיות המסקנה היחידה ואף לא המסקנה ההגיונית המתבקשת מהעובדות, כל עוד קיימת זיקה כלשהי בין הדעה לבין התשתית העובדתית עליה היא מתבססת.

 

54.       במקרה שלפנינו ההערכה האסוציאטיבית כבהבעת דעה מרומזת ועדינה, חפה מכל שימוש בביטוי פוגע או מכפיש – וכל שיש בה הוא הפנייה לאתר של האסייאתי – אינה בלתי סבירה – גם אם אין מדובר במסקנה ההגיונית המתבקשת מהעובדות.

 

55.       ההשוואה בין הספור של התובע בנספח יב' לבין האתר של האסייאתי איננה בלתי סבירה.

            אדם יכול להגיע למסקנה אסוציאטיבית זאת כפי שניתן היה להגיע למסקנות רבות אחרות, ולגבש מגוון רחב של דעות שונות על בסיס אותה תשתית עובדתית. כך גם השימוש בביטוי "הכי דפוק" בהקשר הסיפור בנספח יב' – אינו אלא ביקורת והבעת דעה לגיטימית אשר קיימת בו זיקה בין הדעה לבין התשתית העובדתית עליו הוא מתבסס: קיומו של הקשר בין הדעה המובעת לבין העובדות – מצויה בגדר מתחם הסבירות הרחב המתחייב מהצורך להגן על חופש הביטוי.

 

56.       התובע טוען שכנגד חזקת  תום הלב קמה כנגד הנתבע חזקת חוסר תום הלב. לטענתו-  הנתבע ידע כי התובע הינו אדם חרש. הוא ידע כי האינטרנט מהווה את אמצעי התקשורת העיקרי של התובע עם אנשים אחרים, וכי זו דרכו העיקרית להשתלב בחברה הרגילה.  

טוען התובע – בסיכומיו – כי "נכון היה לצפות מן הנתבע, אדם בריא שיבין כי באמצעות פרסום סיפורי הרפתקאות מיניות, מנסה המפרסם להשתלב בחברת האנשים הבריאים ולהציג עצמו כמי שאינו פחות מוצלח מהם". (סעיף 16 יב' לסיכומים).

אני דוחה את הטענה.

 

57.       בכל הנספחים אשר צורפו הן מטעם התובע והן מטעם הנתבע ואף בתצהירי העדים – אין שמץ של התייחסות לחירשותו של התובע. אין כל ראיה בפני כי הנתבע או מי מעדיו של הנתבע ידעו על נכותו של התובע; לא באה כל ראייה בפני בית המשפט כי הנתבע הכיר אישית את התובע. הוכח כי כל הקשר ביניהם הוא באמצעות הרשת. אף התובע לא הציג מטעמו כל פרסום שנעשה ברשת על נכותו של התובע. וזאת לזכור – כי הדיון התנהל ללא חקירת עדים.

 

58.       לא מצאתי לעג או רמז בכל החומר המונח בתיק המתייחס במשהו לחירשותו של התובע. התובע ציין עובדה זו לראשונה בכתב התביעה. כעולה מן ההתכתבויות ברשת שהובאו בתיקי המוצגים – ההתייחסות ברשת בכלל ומצד הנתבע בפרט אל התובע היתה כאל אדם בריא, כאל שווה בין שווים, ואבהיר.

 

60.       הוכח בראיות הנתבע כי לאורך התקופה בה עשה התובע שימוש ברשת הוא התבטא באופן גס רוח כנגד המשתמשים האחרים ברשת, תוך הטחת עלבונות וביטויי גנאי.

 

61.       כך למשל ביום 12/2/97, זמן קצר לאחר אסון המסוקים בו נספו עשרות חיילים באסון ההליקופטרים שהתנגשו זה בזה בצפון, פרסם התובע הודעה ובה התייחס לאחד מהמשתמשים ברשת – ברוך קרוטמן וכתב:

            "חבל שקרוטמן לא היה במסוק" (נספח ב' לתצהיר הנתבע). יומיים לאחר מכן, ביום 14/2/97 פרסם התובע ברשת "חבל שקרופניק לא היה במסוק" התובע כינה את אותו קרופניק "מושחת" פרוטקציונר" ואת קורטמן כינה "אידיוט" (נספח  ג' לתצהיר הנתבע).

 

62.       יתר על כן על  פי, נספח ג' לתצהיר הנתבע עולה כי – לאחר שאחד המשתמשים ברשת, איציק שבתאי סיפר על אסון שפקד את בן דודו אשר נדרס על ידי אופנוע-ים פתח התובע כל הודעה שכתב לאיציק שבתאי במילים אופנוע ים, תוך הפיכת האסון האישי ללעג.

 

63.       ועוד. לרועי אזרד, אחד המשתמשים ברשת כתב התובע:  "מספרים שהזונות הן אלו ששרדו במחנות העבודה. בכל אופן אימי הגיעה לארץ לפני פתיחת המחנות. אז אין לה את הוותק הדרוש" – הכל תוך לעג לנשים ששרדו את מחנות העבודה בשואה, ותוך רמיזה כי אמו של רועי אזרד היא זונה.

 

64.       הוכח כי התובע השתמש כלפי משתמשים ברשת בביטויים כמו "דפוק" "מטומטם" "אידיוט" (נספחים ג' ;ד' (4) ד' (5); ד' (6) ;ד'(7) לתצהיר הנתבע).

 

65.       הנתבע ושני עדי ההגנה, יערה לנצט וארז צוקרמן, מעידים על סגנונו הבוטה והחריג של התובע ברשת. העדים מתארים בפירוט בתצהיריהם את סגנונו הבוטה והפרובוקטיבי, את שימושו בביטויים עולבים ומשפילים כלפי המשתמשים האחרים.  העדים  מציינים בתצהיריהם אף את העובדה כי התובע נהג לספר סיפורים על חוויותיו המיניות, ועל הרפתקאותיו המיניות שחווה אשר נשמעו דימיוניות. התובע כתב לנתבע באחת ההזדמנויות "תפסיק למצוץ לקרוטמן" (נספח ז' לתצהיר הנתבע).

 

66.       על התרברבויותיו בכיבושיו המיניים בהודעותיו השונות (סעיפים 7 – 6  לתצהיר הנתבע) קיבל התובע פניה המתרה בו מאחד  ממנהלי  הרשת אשר כתב לו בין היתר:

 

            "ענייני מין אינם נושא לדיון בין גבר בן 38 לבין נערה בת 18... אם הייתי אבא שלה והייתי יודע שאתה מדבר עם הבת שלי כך, הייתי מפרק לך את העצמות. על ענייני המין שלך תדון עם נשים בגילך... מילא, היית מדריך אותה, אבל מה שאתה עושה היה מזכה אותך בחבטות הגונות מכל אב נורמלי... יש דברים שזכר בן 38 אינו אומר לנקבה בת  18" (נספח א' לתצהיר הנתבע).

 

67.       להשלמת התמונה, אציין כי בשל סגנונו הבוטה של התובע, משתמשי הרשת בקשו למנוע ממנו מלעשות שימוש ברשת: "מצטער לא החזרנו את בורוכוב ואיננו מתכוונים להחזיר אותו... בורוכוב הוא האדם היחיד בתולדות הדואר האלקטרוני שכל נוכחותו מוגדרת בלפגוע באחרים,  לעורר מלחמות,  לסלק אנשים מהרשת,  דרך השמצות ופליימים בכל אזור אפשרי, ועד לכתיבת דברים איומים שמגעיל רק לחשוב עליהם... באולטינט הישנה הושעה ארנון בורוכוב לשנה, מכל מקום אחר סילקו את ארנון בורוכוב מיד לאחר שהבינו מי הוא..." (נספח ח' , ט' לתצהיר הנתבע וכן נספח י"א לתצהיר הנתבע).

 

68.       התובע טוען שכנגד חזקת תום הלב קמה נגד הנתבע חזקת חוסר תום לב משום שהוא ביקש לפגוע בתובע מעבר לסביר בנסיבות הענין. ביודעו שהתובע לא יוכל להגיב באותה מסגרת על הדברים מאחר שבאותה עת הוא לא היה מחובר לרשת אולטינט, ולא היה באפשרותו לכתוב בה. (ס' 35,36,39 לתצהיר התובע) וכי הפרסום גרר אחריו פרסום של הודעות לעג שכוונו אל התובע שפורסמו על ידי משתמשים נוספים  ברשת (סעיף 40 לתצהיר התובע, נספחים יא' (1) ; יא' (2) ו יב' לתצהירו). אני דוחה את הטענה.

            התגובה היחידה שהתובע הראה היא - התכתבות של יערה לנצט עם ארז צוקרמן נספח יא (2) אשר באה באופן ישיר ובהתייחסות לפרסום של התובע עצמו (נספח יב' לתצהיר הנתבע) ומאזכרת את סיפורי גבורותיו המיניות של התובע , כפי שסיפר בעצמו , על עצמו בנספח יב', ולא כתגובה לפרסום הנתבע באזור ההומור. יערה וארז העידו בתצהיריהם (ס' 12) כי הם הגיבו לפרסום הסיפור של התובע ולא לפרסום של הנתבע. אכן מתוך התגובה של עדי הנתבע ניכר כי תגובותיהם מתייחסות לפרסום של התובע בנספח יב'. יתר ההודעות אותן צירף התובע אינן מגלות לעג.

 

69.       בנוסף על כך , הנתבע הוכיח כי הוא באופן אישי מעולם לא הסכים לניתוקו של התובע מהרשת, שכן היה סבור כי עקרונית אין לנתק משתמשים  (סעיפים 18 – 17 לתצהיר הנתבע). היתה זו החלטת ההנהלה של הרשת בסופו של דבר לנתק את התובע.  די בכך כדי לדחות את טענת חוסר תום הלב שהעלה התובע.

 

70.       השאלה היא - האם הנתבע התכוון על ידי הפרסום לפגוע בתובע במידה גדולה מן הסביר? הנטל להוכיח כי המפרסם התכוון לפגוע מעבר למידה – רובץ על הנפגע.

            המלומד א. שנהר, בספרו דיני לשון הרע בעמ' 272 מציין כי הכוונה לפגוע מעבר למידה הסבירה – יכולה לדור בכפיפה אחת עם פרסום שאינו חורג מגדר הסביר. אולם פרסום החורג מגדר הסביר, במידת ההבלטה ובדרך ההצגה של הדברים יכול ללמד על כוונה לפגוע מעבר למידה.

 

71.       בענייננו מדובר בפרסום מייל , הכלול באזור ההומור של הרשת , בקטע אחד של מייל רגיל. אין בו  שום מימד חורג מהסביר.  התובע לא הביא שום ראייה המצביעה על כוונתו של הנתבע לפגוע בו מעבר למידה.

            על כן לא קמה חזקת חוסר תום הלב אשר תגבר על חזקת תום הלב שהצליח להקים הנתבע.

 

72.       התובע טוען כי הנתבע מנוע מלהעלות טענת תום הלב משום שהוא בחר למנוע מן התובע לקרוא את ההודעות ברשת ולא התנצל. אכן לנפגע מפרסום לשון הרע עפ"י סעיף 17 לחוק, יש אפשרות להציג את עמדתו, והגנת תום הלב תשלל אם המפרסם סרב לאפשר לנפגע לפרסם תיקון מטעמו. התובע לא הוכיח כי פנה אל הנתבע בסמוך לאחר הפרסום וכי  ביקש להגיב על הדברים. משכך – עומדת לנתבע הגנת תום הלב בהתאם  לסעיף 15 (6) לחוק איסור לשון הרע.

 

קבילותן של הראיות

 

73.       אני דוחה את טענת התובע לפיה נספח יב' והנספחים האחרים לתצהיר הנתבע שהם הודעות מרשת האולטינט - אינם מהווים ראיה קבילה.  אבאר טעמי.

 

74.       נספח י"ב הוא תדפיס של דברים, אשר עולה ממנו כי פורסמו באזור "הסקס" של רשת האולטינט, ואשר שמו של התובע מופיע כמי שכתב ושיגר את הטקסט ממנו לג'ון אוסטוינד ביום 10/2/02 בשעה 12:44. מיד לאחר מכן נכתב באנגלית :

“Hello John on Feb. 9, 2002, at 21:34, John Ostwind wrote to shay

Elkin Jo>”

           

75.       לאחר מכן מופיעים דברים אליהם התייחס הנתבע כאל התרברבויותיו המיניות של התובע, ובסופם של כל אלה מופיעות המילים "  Arnon, Bye ".

 

76.       טוען התובע כי מכל אלה לא ניתן ללמוד כי התובע הוא אשר כתב את הדברים בגוף  "ההודעה" – היינו את התרברבויותיו המיניות שבנספח  יב' לתצהיר התובע.

 

77.       השאלה היא האם מידע שנמצא בנטמייל אישי, ברשת האולטינט והוגש לבית המשפט באמצעות תצהיר עדותו הראשית של הנתבע קביל כראייה, על פי הדין שלנו. 

 

78.       האם ניתן לקבל את התדפיס נספח יב' כראייה לאמיתות תוכנה.

 

79.       לכאורה  המדובר בעדות  מפי השמועה – שכן אומר האימרה באתר "הסקס" ברשת אולטינט אינו מעיד בפני בית המשפט. האם ניתן לקבלה במסגרת החריגים השונים לכלל האסור על עדות מפי השמועה.

            פקודת הראיות (נוסח חדש) בפרק הדן "ברשומות מוסדיות" טרם ייחדה חריג מיוחד למסמכי הנטמייל – הדואר האלקטרוני האישי. משכך – נדרשים אנו לפנות לחריגים הרגילים הקבועים בדין.

 

80.       הדואר האלקטרוני – אינו מוחשי אלא וירטואלי אין המדובר בדף נייר רגיל המוצג על ידי עד היכול לאשר את תוכנו ולהחקר עליו חקירה נגדית.  גם אם ינתן תצהיר של עד שיאשר קיומו ונוסחו של הנטמיל הדואר האלקטרוני האישי בתקופה הרלוונטית – עדיין תהיה זו עדות שמיעה על פי הכללים הרגילים שהיא עדות שאיננה קבילה בדרך כלל בכפוף לחריגים מסוימים.

 

81.       את דעתו לכך נתן בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט בועז אוקון באומרו:

 

            "האינטרנט אינו הופך את המשפט לוירטואלי, כאילו ארע שבר או כאילו  חדלו חוקי הכובד של המשפט לחול על כלי זה באופן שהוא גורר אותנו למצב דמדומים של קיום מעשה או מחדל שאין עליהם תגובה משפטית מתאימה. השימוש באינטרנט טומן בחובו יתרונות גדולים... אך הוא אינו יכול לשבור את "המצור" הרגיל של הדין. המתכון הנכון מצוי בהגיונם של הכלים הרגילים של הדין.... צורה אינה מכתיבה כללי משחק חדשים, אלא נופלת לתוך המשבצת המתאימה בהתאם לתכליתו של הדין השואף לתחולה".(ה.פ. 3137/04 AHAVA(USA) Inc. נגד J.W.G. Ltd (מיום 10.10.2004)(לא פורסם)).

 

82.       בדין שלנו – כאמור קיים חריג לדיני הראיות  המתייחס "לרשומות מוסדיות" אשר לגביהם נקבעה חזקה בדבר תקינותן. על פי רציונל זה הוסדר נושא המידע שמקורו במחשבים, בהוראות סעיף 36 – 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971.

            כך, באשר לפלט מחשב , על מנת שייחשב כראיה קבילה, הוצבו בפקודות הראיות תניות ספציפיות – כי דרך הפקתו יש בה כדי להעיד על אמינותו; כי המוסד המפיק נקט באורח סדיר באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. עוד נקבע בסעיף 36(ד) לפקודת הראיות כי אם התקבל פלט כראיה – זכאי הצד שכנגד לחקור חקירה נגדית לעדים לשם הזמן הראייה.  נטל הזמנת העדים מוטל על הנתבע. הוראות אלה מהוות חריג לכלל האוסר עדות שמיעה. אולם אין בהן כדי להכשיר ראייה שאינה קבילה מטעם אחר.

 

83.       מה דינו של נטמייל – הודעת דואר אלקטרוני? במקרה זה אין מדובר בקטגוריה של "רשומה מוסדית" שכן אין לומר כי קיימות נסיבות של נוהג הפקה, של תיעוד ושימור בהצגת הדף ובאבטחתו.

 

84.       ההתייחסות לדואר האלקטרוני האישי אשר "באינטרנט" או ברשת ה"אולטינט" איננה יכולה להיות אחידה.  העברת דואר אלקטרוני משמשת להעברתם של מסרים בעלי אופי שונה, מסרים בלתי פורמליים אישים, ולעריכתן של תרשומות והתכתבויות מסוגים שונים.

 

85.       דומה הדואר האלקטרוני יותר לשיחת טלפון בלתי מחייבת, בין מי שמכירים זה את זה או בין מי שאינם מכירים זה את זה. על כן נתן לומר כי אין בדרך עריכתו של מסמך הדואר האלקטרוני האישי להעיד על אמיתות תוכנו.

 

86.       ניהולה של התקשורת הבינאישית באמצעות הדואר האלקטרוני הופכת אט אט במציאות חיינו לדרך התקשורת רגילה ומקובלת.

            שלילת הקבילות הדואר האלקטרוני האישי אפריורי כראיה – תוצאתה מניעה מבתי משפט מלהדרש לחומר ראיתי רלוונטי.

 

87.       אבחנה זו יפה במיוחד מקום בו נדרשת אכיפה של נורמות כגון שמירה על זכויות באינטרנט או באולטינט או הגנה מפני הוצאת לשון הרע באינטרנט או ברשת האולטינט.

 

88.       אכיפתן של נורמות אלה – תלוייה באי שלילה אפריורי את קבילותן של ראיות מהאינטרנט או מרשת "האולטינט".

 

89.       ראיות כאלה – אינן מצויות בדרך כלל במאגרי מידע מסודרים ומאובטחים. במקרים כאלה הדגש הוא על משקל הראייה ולא על עצם קבילותה. בהעדר קבילות – לא ניתן יהיה לאכוף את הנורמות המשפטיות.

 

90.       קבילות הראיות במקרים כאלה מתבקשת כדי שמתחמי האינטרנט או רשת "האולטינט" לא ישארו כ"שטחי הפקר" שלגביהם אין תחולה לנורמות משפטיות רגילות.

 

91.       במקביל קיימות נורמות משפטיות הניתנות לאכיפה ללא תלות בלעדית בראיות הנובעות מן הדואר האלקטרוני. לדוגמא – מאגרי מידע עצמאים שניתן לגשת אליהם גם בצורה ישירה באמצעות המחשב,  או ראיות תומכות ומסייעות.

           

92.       מציאות חיינו מוכיחה כי הציבור רוכש יחס של מהימנות לחלק בלתי מבוטל מן ה"מסמכים" האישיים המתקבלים בדואר האלקטרוני האישי – נטמיילים.

 

93.       אותה תכלית העומדת מאחורי קבילות "הרשומה המוסדית" – היא תכלית של מהימנות המוקנית לה, הנובעת מן ההכרה בצורך החברתי להקנות לפלטי מחשב – כ"רשומות מוסדיות" מעמד ראייתי קביל – ראוי שיחול גם על ה"נטמייל" – המייל האישי שנשלח מפלוני לאלמוני בדואר אלקטרוני.

 

94.       קיימת הצדקה במציאות חיינו להקנות לדואר האלקטרוני האישי מעמד ראייתי אמנם נחות מזה של "הרשומה המוסדית" , אך מעמד ראייתי – דרוש. לאור אופיו ואיפיונו המיוחד של הנטמייל – האישי ראוי שלא לקשור לעניין הקבילות שלו כראייה את קיומו או העדרו של הנוהג הרגיל של רישום ארועים או של דרך הפקתו; או של דרך איסוף נתוניו ועריכתו; או של שאלת אמצעי ההגנה הסבירים, שננקטו להבטחתו לבין תוכנו של הנטמייל.

 

95.       בהעדר טעם לסתור – אין לשלול אפריורי הנטמייל, ששוגר בדואר אלקטרוני כראייה קבילה.

 

            זו אף הגישה שהביאה בסופו של דבר להכרה בצורך להקנות מעמד של ראייה קבילה לפלטי מחשב בפקודת הראיות (נוסח חדש) שלנו.

            מן הראוי כי לא תשלל אף הגישה שתחול לגבי קבילות הנטמייל – מסמך הדואר האלקטרוני האישי,  בהבדל מן המוסדי.

 

96.       ודוק. יש ומהימנותם של מסמכי הדואר האלקטרוני – האישיים – איננה נופלת בהכרח ממהימנותן של ראיות קבילות אחרות. הדבר טעון הוכחה. מסמכים שמקורם בדואר אלקטרוני – נטמיילים – אישים – לא פעם מעידים על מהימנותם  אף טוב יותר ממרבית רישומי הנייר אשר בתי המשפט מעניקים להם מעמד של ראיות קבילות ללא עוררין. שהרי לנטמייל – מסמך הדואר האלקטרוני האישי נלווה מידע שאיננו מצוי על פי רוב בתרשומות נייר.

 

97.       לנטמייל – מסמך הדואר האלקטרוני אישי מצורף מידע בדבר שמו וכתובתו הייחודית של השולח; רשימת הנמענים; מועד שיגור של הנטמייל; מועד קבלתו של הנטמייל אצל הנמען ברשת האינטרנט או אולטינט. כל אלה הם פרטים בעלי ערך רב בקביעת  מהימנותה של ראייה.

 

98.       זאת ועוד. שאלה של מהימנותו משקלו וסבירותו של הנטמייל יכולה להעשות אף על פי אבחנה בין מייל סתמי שמקורו באתרים שונים, ובין מייל שמקורו ממאגר או מתחם (Domain) מוגן ומאובטח על ידי תוכנת הגנה בהתאם לטכנולוגיה זמינה.

99.       הנטמייל – מסמך הדואר האלקטרוני האישי, מעיד על מועד יצירתו. עובדה זו מסייעת להכרעה בשאלה אם נוצר המייל – מסמך הדואר האלקטרוני בסמיכות זמנים רלוונטים לאירוע נשוא העניין.

 

100.     העובדה שהמייל – הדואר האלקטרוני מעיד על זהות כותבו וברשת אולטינט אף על מקבלו – יש בהם כדי לסייע לבית המשפט לבחון את השאלה – האם מדובר במי שהיה בעל ידע על תוכנו של המסמך.

 

101.     אמנם האינטרנט, בהבדל מרשת אולטינט, חשוף לפריצה לאחרים לגרימת שבושים ושנוי מידע,  מבלי שניתן במקרים מסויימים לעקוב אחר השינויים לאחר שבוצעו או לדעת שבוצעו שינויים. לכאורה , רצוי תמיד להעדיף מידע שמקורו במאגרי מידע עצמאים ומוגנים שאינם חשופים למניפולציות חיצוניות באמצעות האינטרנט.

 

102.     התרופה לכך היא התרופה המקובלת בדיני הראיות שלנו – כי בית המשפט לא יקבע כראייה קבילה מידע פרטני שמקורו בנטמייל – מסמך דואר אלקטרוני אישי ללא אימות ברור בעדות או ראייה נוספת.

 

103.     בהקשר זה אציין ש"ההתחזות" במשלוח מייל – מסמך דואר אלקטרוני אישי עליה מצביע ב"כ התובע המלומד בסיכומיו – איננה ייחודית ליצירתם של מסמכים מסוג זה.

 

            הפתרון  לכך מצוי אף הוא בדיני הראיות שלנו בדרך של העברת הנטל – כי הטוען "להתחזות" – יהיה הנטל עליו להוכיח בחוו"ד מתאימה או בראיה אחרת כי המסמך איננו אוטנטי.

104.     בענייננו – כאמור עיון בנספח יב' מעלה כי שמו של התובע מופיע בו כמי שממנו הגיעו הדברים ונשלחו ממנו לג'ון אוסטווינד ובסופם מופיעות המילים "ביי ארנון".

            עדותו של הנתבע הוא כי התובע כתב את האמור במייל נספח יב'.

 

105.     התובע איננו מתנער באופן מפורש בתצהיר עדותו הראשית מתוכן הדברים המיוחסים לו בנספח יב', אלא טוען כי אין ראיה ודאית כי הוא זה שכתב את הדברים. טענתו זו של התובע איננה מתיישבת עם הגיון הדברים. שכן- המסקנה העולה מאותה טענה לפיה מאן דהוא התחזה להיות התובע משך תקופה ארוכה, והוא זה שביטא את הדברים הקשים המפורטים בתצהיר הנתבע בשמו של התובע. אין הדבר מתקבל על דעתי, לאור עדות התובע  כי השימוש ברשת הוא כל עולמו, הוא כלי לשדרוג חייו, בו הוא עושה שימוש משך שעות רבות ביממה, יסכים לשימוש פסול בשמו ללא מחאה ובמשך שנים.

            יתר על כן. ההנחה כי מאן דהוא התחזה בשמו של התובע, ופירסם את הדברים היא במהותה טענת מירמה המצריכה פירוט והתייחסות ספציפית, או לכל הפחות הכחשה של הפרסום. זאת לא עשה התובע.

 

106.     משלא הכחיש התובע את תוכן הדברים המיוחסים לו בנספח י"ב אין זאת אלא כי הוא אשר כתב אותם, בנספח י"ב.

            יתר על כן. תוכן הדברים בנספח י"ב נכתב תחת שמו של התובע ארנון בורוכוב. אין חולק כי הכתיבה ברשת האולטינט התאפשרה רק לאחר תהליך זיהוי שנעשה לו. התובע לא טוען כי מישהו אחר עשה שימוש בשמו לפרסום תוכן נספח י"ב.

            מעת שההודעה המופיעה בנספח י"ב לתצהיר הנתבעת תחת שמו של התובע ארנון בורוכוב , פורסמה לאחר שנערך לו הליך זהוי על ידי מפעיל הרשת והוא זוהה כמפרסם , הוכחה קבילותה ומהימנותה של ראייה זו.

 

107.     כך גם נדחית טענת התובע בסעיף 16(ד) לסיכומיו כי כל עוד הנתבע לא ראה את התובע מקליד את המייל נספח י"ב ומשגר אותם אל הרשת – לא יוכל להעיד עדות קבילה. אילו נתקבלה טענתו זו של התובע הרי דין תביעתו להדחות שכן גם התובע לא ראה את הנתבע מקליד את מה שייחס לו כפרסום לשון הרע במייל נשוא התביעה. הוא לא ראה אותו משגר זאת לרשת האולטינט ולא שמע אותו אומר זאת.

 

108.     כך גם נדחית טענת התובע כנגד קבילות נספח י"ב בסעיף 16 (ה) לסיכומיו כי אין המדובר במסמך "מקור" אלא בתדפיס של דברים. המקור לתוכן הדברים בנספח י"ב הוא מסך המחשב – הדף הוירטואלי בשעת כתיבת הדברים. כל ראייה על תוכן הדברים יכולה להיות רק בדרך של תדפיס, ולא ניתן להציג את המקור. התדפיס היא הראייה הטובה ביותר. אף טענה זו של התובע משמיטה את הבסיס לתביעתו כולה , שכן הוא מסתמך בתביעה שלו על נטמייל של הנתבע באזור ההומור ברשת האולטינט.

 

109.     יתר על כן – בענייננו הספציפי אין כל ספק בעיני בדבר קבילותן של הראיות שהובאו מטעם הנתבע: הנתבע הוא מפעיל הרשת .

כל מי שמבקש לפרסם הודעה כלשהי חייב לעבור דרך המפעיל ולקבל את  אישורו – לא לתוכן ההודעה אלא לזהות הכותב (סעיפים 14 , 18 לתצהיר התובע). מכאן , כאשר  הנתבע מעיד בתצהירו כי התובע הוא שפירסם את האמירות והביטויים המיוחסים לו כמפורט לעיל – אין המדובר בהשערה או בעדות סברה , אלא בעדות מכלי ראשון, מתוקף היותו מפעיל הרשת, המזהה את הכותב ומאשר לו לכתוב, ואף מעביר את ההודעה בשמו, לאחר שהוא מזדהה בפניו.

 

110.     כל ההודעות המופיעות בנספחי תצהיר הנתבע, לרבות נספח י"ב אשר פורסמו תחת שמו של התובע, פורסמו לאחר שנערך לו הליך זיהוי על ידי מפעיל הרשת: הנתבע והוא אכן זוהה כמפרסם ההודעה כך אליבא דגרסתו של התובע. נספח י"ב על פניו – המסמך שלם, כולל את כל המאפיינים של מסמכים כמותו המתפרסמים ברשת: האזור בו פורסם, התאריך, השולח, הנמען הנושא, התוכן והחתימה.

על כן - היא ראייה קבילה כמו גם יתר נספחי תצהירו של הנתבע.

 

111.     בטרם סיכום , אעמוד על עוד עניין אחד והוא מועד הגשת התביעה. יש לזכור כי עסקינן בתביעת איסור לשון הרע. הפרסום נשוא התביעה פורסם ביום 17.02.02, התביעה הוגשה ביום 14.10.04 .

אין כל הסבר מאת התובע מדוע בתביעה מסוג זה השתהה בהגשת התביעה, ולא עשה דבר כדי להגיב או להגן על שמו בקשר לפרסום אודותיו.

 

112.     זהו המקרה בו הוכח כי התנהגותו הרעה של התובע היא הגורם והסיבה לפרסום שעשה הנתבע והיא המצדיקה את דחייתה של התביעה תוך שלילת כל פצוי לתובע.

 

113.     התביעה נדחית.

            התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט כולל שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ₪ + מע"מ כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

 

ניתנה היום ט' בסיון, תשס"ו (5 ביוני 2006) במעמד הצדדים