הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
|
מפלג צנזורה 03/02/2007
| גיליון מספר 87 | משה הלוי halemo איך הפך מפלג עבירות מחשב של משטרת ישראל לזרוע צנזוריאלית
שחולשת על הכתיבה החופשית לכאורה ברשת האינטרנט? מי נתן לו את הכוח הבלתי נלאה
הזה? זה הזמן להכיר את הצנזורה החדשה ואת ההיסטוריה החקיקתית שלה. ימי הביניים
על פי האנציקלופדיה העברית, צנזורה (censorship) היא פעילות של גופים
מדיניים, דתיים, צבאיים או חברתיים, שמטרתה למנוע פרסום עובדות ודעות והבאתם
ברבים לפני הציבור. לרוב, הצנזורה באה לבטל או לצמצם את חופש הביטוי של האדם
להתבטא ולדבר על רעיונותיו או על ידיעותיו בנושאים שונים. מקור השם "צנזורה" הוא באותו נושא משרה
ברומא העתיקה שנקרא "קנסור" (censor) ופעילותם שלו ושל עמיתיו נקראה
"קנסורה" (censura).
אותם בעלי תפקידים ברומא העתיקה דאגו להטיל פיקוח על המוסר הציבורי בעת העתיקה. המנדט הבריטי בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל (1918 עד 1948), הופעלה
ביקורת מוקדמת על סרטים, הצגות תאטרון ומופעים אחרים. הפיקוח הוטל על פי פקודת
סרטי הראינוע 1927 ועל פי פקודת ההצגות הפומביות 1927. למוסד הצנזורה היתה ועדה
ממונה אשר הנפיקה אישורים לכל אדם ומוסד שרצה להעלות הצגה בפומבי. לאחר הקמת המדינה בשנת 1948, עברו סמכויות הצנזורה
לגבי סרטים ומחזות לידי שר הפנים. בשנת 1974 ויתרה ממשלת ישראל על חובת ביקורת
צנזוריאלית לגבי מחזות. סמכויות הצנזורה לסרטי קולנוע צומצמה אף היא, בעיקר כדי
לבדוק שאין פורנוגרפיה בסרט, או שהסרט אינו פוגע בשלום הציבור. בתקופת המנדט הבריטי הופעלה גם צנזורה על העיתונות
המודפסת. בשנת 1933 נחקקה פקודת העיתונות התקפה עד עצם היום הזה במדינת ישראל.
לשר הפנים מוקנות סמכויות ענישה על פרסום חומרים העשויים לדעתו לסכן את שלום
הציבור. סמכות זאת הועמדה למבחן בבית המשפט הגבוה לצדק בשנת 1953 בעתירה שהגיש
העיתון הקומוניסטי "קול העם" נגד שר הפנים (בג"ץ 73/53). בית המשפט קבע כי חופש הביטוי וחופש
העיתונות יעמדו לזכותו של העיתון שפרסם ידיעה לא נעימה לאוזני השלטון. הצנזורה הצבאית
בשנת 1945 הטילו השלטונות הבריטים צנזורה על העיתונות
מטעמי בטחון. תקנות ההגנה לשעת חירום הותקנו באותה שנה. לפי תקנות אלה, מוקנות לצנזור
הצבאי סמכויות מפליגות לכת לאסור פרסום כלשהו העלול לפגוע בביטחון המדינה. לאחר עזיבת הבריטים את הארץ, נותרו בתוקף תקנות ההגנה
(שעת חרום) 1945. העיתונות וכלי התקשורת האחרים במדינת ישראל כפופים עד עצם היום
הזה לצנזור הצבאי על פי החוק. תקנה 97 לתקנות ההגנה לשעת חרום קובעת הסדר לפיו
החומר העיתונאי מוגש קודם לפרסומו לידי הצנזור הצבאי הראשי, והוא זה שיקבע האם
הידיעה תאושר לפרסום, אם לאו. לאחר קום המדינה, בחודש מאי 1948, נחתם הסכם בין ועדה
של עורכי העיתונים בישראל לבין רשויות הצבא. ועדה זו דנה בטענות העיתונים נגד
צנזורה מוקדמת של מאמרים ומנגד דנה גם בהפרות צנזורה מצד העיתונות. אחד המקרים המפורסמים של הפרת הוראות הצנזורה הצבאית
התרחש בשנת 1984. בחודש מרץ של אותה שנה, פרסם עיתון "חדשות" של רשת
שוקן ידיעה ובה כתב על הרג בדם קר של שני מחבלים שנתפסו חיים על ידי כוחות
הביטחון, לאחר שניסו לחטוף את אוטובוס קו 300 של אגד, מתל אביב לאשקלון. בהמשך
אף פרסם העיתון תמונה של צלם העיתון אלכס ליבק, ובה נראה בבירור המחבל החוטף
מובל חי על ידי אנשי הביטחון. פרשה זו ידועה בשם "פרשת קו 300" . באותה פרשה הועמדו לדין עיתונאי "חדשות"
בגין עבירות צנזורה. העיתון אף נסגר על פי תקנות ההגנה לשעת חירום למשך יומיים.
רק לאחר כ 10 שנים, ביום 30 מאי 1994 זוכו אנשי עיתון "חדשות" על ידי
בית המשפט העליון. זאת מאחר ותקנות ההגנה לשעת חירום לא נרשמו
ב"רשומות", הפרסום הרשמי של מדינת ישראל. הלקונה של אי פרסום תקנות ההגנה לשעת חירום ברשומות
תוקנה כבר בשנת 1988 לאחר שמדינת ישראל הבינה את אי תחולתן של תקנות ההגנה לשעת
חירום. צו מיוחד הותקן ופורסם ברשומות . סעיף 2 לצו קובע כי כל אדם המדפיס או
המפרסם דבר דפוס או פרסום הנוגע לביטחון המדינה, בין שהוא מיועד לפרסום בארץ
ובין שהוא מיועד לפרסום בחוץ לארץ, חייב להגישו לצנזור לפני הדפסתו או פרסומו.
סעיף 3 לצו אוסר מראש על כל פרסום הנוגע לביטחון המדינה כל עוד לא הוגש לצנזור,
או שהוגש אך עדיין לא נתקבלו הוראותיו של הצנזור לגבי הפרסום. בשנת 1988 הגישו העיתונאים מאיר שניצר ואלוף
בן עתירה לבית המשפט כנגד הצנזור הצבאי הראשי, תת אלוף יצחק שני
וכנגד שר הביטחון. השניים עתרו לבית המשפט לאחר שכתבה שלהם אשר מתחה ביקורת על
ראש המוסד שעמד להתחלף, נפסלה לפרסום (בג"ץ 680/88). בית המשפט קיבל את
עתירתם וקבע כי הפרשנות המחמירה לתקנות ההגנה לשעת חירום שנחקקו בעת תקופת
שלטונו של המנדט הבריטי בארץ אינם מתאימה יותר למדינת ישראל. נקבע כי תפקידו של
הצנזור הצבאי הראשי הוא לפסול פרסומים העלולים לפגוע בביטחון המדינה, ולא לפסול
פרסומים מתוך שרירות ואפליה. באותו פסק דין נקבע שחופש הביטוי הוא גם החופש לבקר
בעלי שררה הממלאים תפקידים ביטחוניים . בשנת 1995 נפתחה רשת האינטרנט המסחרי לציבור הרחב. לא
עוד רשת אקדמאית כי אם רשת שכל אזרח יכול להרשם כמנוי ולכתוב בה, כשאת הדברים
שכתב מתוך חדר בביתו, יכולים לראות מליוני אזרחי ישראל וכל שאר תושבי העולם. מצב חדש זה הוביל למצבים כמו פרסום שמו ופרטיו של ראש
השב"כ כרמי גילון, שעד אז כונה כ' בעיתונות. בחודש נובמבר 1999 אף
פורסם באתר אינטרנט אנונימי מסמך סודי של פרקליטות המדינה המפרט כי אבישי
רביב, שעד אז באופן רשמי היה פעיל ימני קיצוני, הוא לא אחר מאשר סוכן
שב"כ מדיח שקיבל משכורת מהמדינה על מעשיו. הפרסום נמחק בהוראה מגבוה ,אבל
בהמשך התיר בית המשפט העליון לפרסמו ברבים (בג"ץ 7748/99). בנימין זיגל
בנימין זיגל נולד בשנת 1922 בעיר קנצוגה בפולין. אביו היה סוחר
צנום, חובש כיפה שחורה, שעבר לעיתים כפועל כבשן במפעל לבנים. אביו עסק בענייני
ציבור ואף שרת כחבר במועצת העיירה. לזיגל היו שלוש אחיות. אמו של זיגל היתה עקרת
בית. בשנת 1939, עת היה בכיתה י"א, פרצה מלחמת העולם
השניה. זיגל ברח לעיר לבוב שנכבשה על ידי הרוסים. את לימודיו השלים שם בשנת
1941. במהלך המלחמה גויס תחילה לצבא הרוסי, ואחר כך עבר
ליחידה פולנית בצבא הרוסי. בתחילה שירת ביחידת סיור שחטפה חיילים גרמניים בקו
החזית. זיגל, שידע לדבר את השפה הגרמנית, חקר שבויים בשפה זו. בנוסף ידע עברית,
רוסית ופולנית. בסיומה של המלחמה, בשנת 1945, כבר היה סגן מפקד
החטיבה בדרגת "פולקובניק" (מקביל לאלוף משנה). את המלחמה סיים ללא חלק
ממשפחתו לאחר שאלה התאבדו בבליעת כמוסות ציאניד בזמן שנלקחו למחנה השמדה. אמו
ניצלה על ידי רופא ושתי אחיות נותרו בחיים. בשנת 1948, כשהיה בן 26, עלה לישראל. הוא התייצב
בלשכת הגיוס של משטרת ישראל. את ההמלצה לגיוסו, קיבל משליח סוכנות לשעבר. מספר
שוטר: 2123. בתחילת שירותו, שימש בתפקידי סיור ובילוש ברחובות תל
אביב. במהלך תפקידו זה קיבל צל"ש מן המפכ"ל על לכידת שלושה שודדים
חמושים. מקרה ידוע נוסף שלו מעצרו של חיים דהאן, עבריין וסרסור יפואי, הידוע
בכינוי "קזבלן", מי שעתיד להיות מושא הערצה מזוייף למחזה ולסרט עתידי
בשם דומה שכוכבו הראשי הוא יהורם גאון. בשנת 1951 השתתף זיגל בקורס הקצינים הראשון של משטרת
ישראל בפיקודו של שאול רוזוליו, לימים מפכ"ל המשטרה. באמצע שנות ה
50 שימש כמפקד בית הספר לשוטרים ביפו. במקביל השלים את לימודיו בשלוחה של
אוניברסיטת תל אביב במקצוע המשפטים. עם סיום התמחותו בתחילת שנות ה 60, עבר לשמש
כקצין חקירות במשטרת תל אביב בדרגת מפקח. בהמשך שנות ה 60, לאחר חקירה שערך עקב הלשנה, גרם
להעמדתו לדין של סגן התובע הראשי במשפטו של אדולף אייכמן, יעקב בראור,
בגין התחזות לעורך דין וזיוף מסמכים. התברר כי בראור לא טרח להשלים את לימודי
המשפטים שלו בשל פוביית מבחנים, מה שלא הפריע לו לפתח קריירה משפטית מפוארת,
כולל שירות כפרקליט מחוז תל אביב. בשנת 1966, לאחר שהודה כי הקליט את שופט בית המשפט
המחוזי בתל אביב, אליעזר מלחי, לאחר שהאחרון נחשד בקבלת שוחד, הוא הוזז
מתפקידו. אגב, בית המשפט שדן בעבירת השוחד של השופט מלחי, קבע כי ההקלטה קבילה.
זיגל הועבר למטה הארצי ועסק בניירת. הוא שימש כראש מחלקת הרמאויות במטה בדרגת
ניצב משנה. היחידה הארצית לחקירות הונאה
בתחילת שנות ה 70 החליט מפכ"ל המשטרה שאול
רוזוליו להקים יחידה מיוחדת שתעסוק בהונאות צווארון לבן. את הרעיון הגה לאחר
שראה יחידות דומות במשטרה הפדראלית האמריקאית, ה FBI. בתחילה היה מדובר במדור חדש במשטרת ישראל שיעסוק
בחקירות הונאה, ולימים יהפוך ליחידה. המטרה שהוגדרה: מלחמה בעבירות כלכליות של
הצווארון הלבן. מקום מושבה הראשון של היחידה היה בניין המשטרה
המנדטורי הישן ברחוב הרכבת 14 בתל אביב. בהמשך עברה היחידה לבניין המטה הארצי
ביפו. בשנות האלפיים, לאחר שהפכה זה מכבר ליחידה ארצית, תשכון היחידה ברחוב
רזיאל 9 בבת ים. במחצית 1974 הוזמן בנימין זיגל לעמוד בראש היחידה
החדשה. זיגל, היה באותה עת חוקר אלמוני יחסית, מבוגר שעבר את גיל 50, גיל שבו
באותה עת פרשו שוטרים רבים משירותם במשטרה. ליחידה גויסו חוקרים מכל הבא ליד, כאשר חלקם בעלי
מקצוע בתחום ראיית החשבון, כלכלה, הנדסה, פסיכולוגיה, רפואה. זיגל ביקש לגייס
חוקרים נמרצים ואידיאליסטים שרוצים להילחם בשחיתות השלטונית הגואה. הגיוס ליחידה לא היה באותם הליכי גיוס מקובלים במשטרת
ישראל. הגיוס היה בהליך פרטיזני. חלק מהחוקרים שגוייסו כלל לא שירתו בעבר במשטרה
בתפקידים אחרים ולא הוסמכו להיות חוקרים. עניין זה יצר מצבים אבסורדיים בעת
חיפושים שבוצעו בדירות, כאשר אחד החוקרים הלא מוסמכים מצא ויברטור בבית של אישה
וביקש לעוצרה באשמת "מעשים נגד הטבע". לאותו חוקר הוסבר אחר כך כי
בישראל מותר לאשה להחזיק ויברטור בביתה, מה ששונה היה באותה עת בחוק הרוסי,
שאותו הכיר החוקר. יח"ה היתה עצמאית מאוד ולא תלויה ביחידות אחרות,
מה שהוביל לביקורת מצד ניצבים במשטרה שטענו נגד עצמאותה. זיגל עצמו ניהל מודיעין
כיס משלו והפעיל מודיעים שלא נרשמו במאגר המטה הארצי. חוקרי היחידה כונו בפי
רבים "הזיגלים", "הזיגליסטים" ו"פרופסורים לענייני
הונאה". היחידה עצמה כונתה בשם "היחידה של זיגל". זיגל ויאח"ה הפעילו "מודיעין איסופי", שלא נועד דווקא לצורכי חקירה,
אלא לצרכים מודיעיניים. זיגל היה מחסידי שיטת התיעוד הקולי, הקלטות ושאר אמצעים
טכנולוגיים, דבר שקרא בחוברות ה FBI
שהיה מנוי עליהן. יאח"ה וזיגל חקרו פרשות רבות שעוררו סערות
עיתונאיות, בהם פרשת מיכאל אלבין (שנחשד בגניבה ממעבידו שאול אייזנברג),
פרשת יהושע בן ציון (מנכ"ל בנק א"י אמריקה), פרשת איש העסקים מיכאל
צור (מנכ"ל החברה לישראל), פרשת שמואל רכטמן (חבר כנסת וראש עירית
רחובות), פרשת אשר ידלין (מזכיר חברת העובדים, יו"ר קופת חולים של
ההסתדרות והמיועד לנגיד בנק ישראל), פרשת דוד פלד (מנהל המכס) ופרשת אהרון
אבו חצירא (חבר כנסת וראש עיריה). גם נגד שר הפנים דאז יוסף בורג, ניהל זיגל
חקירה שכונתה "תיק אפרסק". כאשר שר הפנים בורג שמע על כך, הוא השווה
את בנימין זיגל ל"אדגר הובר" הישראלי. אדגר הובר היה מייסד
הבולשת האמריקאית, ה FBI,
שאסף מידע רגיש על פוליטקאים וניצל מידע זה נגדם. בעיתונות הודבקו לו הכינויים
"זיגל האיום" ו"אימת הצווארון הלבן". בשנת 1984 החליף חיים בר לב את יוסף בורג
במשרד הפנים. במהלך פגישתו עם מפכ"ל המשטרה דוד קראוס אמר האחרון כי
הוא רואה ביאח"ה את אחת מאוניות הדגל של המשטרה. עקב כך, הוקמו שלוחות של
היחידה בחיפה, בירושלים ובבאר שבע, והיא הפכה ליחידה ארצית. שמה הפך מיח"ה
ליאח"ה. בשנת 1985 עזב זיגל את היחידה בדרגת תת ניצב לאחר 11
שנות פיקוד. הוא הועלה לדרגת ניצב והפך לאב בית הדין למשמעת של המשטרה עד
לפרישתו בשנת 1987. אחרי עידן זיגל, עמדו בראש היחידה יורם גונן, זכריה
בנאי, יוסי לוי, זאב אבן חן, יחיאל הלפרין, מירי
גולן, והראש הנוכחי שלומי איילון. מפלג עבירות מחשב
כבר בשנת 1994 הבינו במשטרת ישראל כי יש לחוקק חוק
מיוחד שיעסוק בעבירות מחשב. עד כה, עבירות שנעשו באמצעות מחשב, טופלו ביחידות
המשטרה השונות, לאו דווקא יחא"ה. העיתונות של סוף שנות ה 80, שלא היתה מורגלת בסיקור
עבירות מחשב, תיארה שליפת חומר על ידי חוקרים פרטיים ממחשבי מס הכנסה, צה"ל
ומשרדי ממשלה שונים כאל "פריצה" כאשר הביטוי "נפרצו" (ביחס
למחשבים) בכותרת הידיעה, הוכנס אל מתחת למרכאות כפולות ומכופלות, כאילו להשוות
פריצה לבית על מנת שיבין הקורא האדיוט במה מדובר. כך נפוץ לו הביטוי העברי
"פריצה למחשב". בשנת 1995 חוקק חוק המחשבים. החוק החדש, שעוצב עוד
לפני שהציבור הישראלי והמחוקק ידעו מה הוא אינטרנט, הגדיר פעולות שנעשות באמצעות
מחשב ועל מחשב כעבירות פליליות וכעוולות אזרחיות. כך הוגדרו עבירות של שיבוש
ושינוי מידע במחשב, חדירה לחומר מחשב (שהחליף את הביטוי "פריצה
למחשב"), הפצת וירוסים ועוד. חוק המחשבים לא נועד להתמודד עם חופש העיתונות
ועם חופש ביטוי כלשהו שנעשים באמצעות מחשב. זאת למרות שבשלב מסויים באכיפת החוק,
אדם שכתב דבר שקר באינטרנט, הוחשד בעבירה של פרסום פלט כוזב באמצעות מחשב, עבירה
לפי סעיף 3 לחוק המחשבים. חוק המחשבים החדש עסק בעצם בביצוע הונאות וגרימת נזק
באמצעות מחשבים. כך למשל, בשנת 1998 נתפס אהוד טננבוים, שכונה
"האנלייזר", על ידי חוקרי יאח"ה, לאחר שביצע חדירות למחשבים
בישראל ומחוצה לה. הוא נעצר, נחקר, נשפט ונשלח לרצות מאסר קצר בגין העבירות שביצע,
זאת לפי חוק המחשבים החדש. באותה עת שנתפס האנלייזר, לא היתה קיים מפלג עבירות
מחשב, אלא מלאכה זו של התמודדות עם פשיעת מחשבים הוטלה על חוקר אחד ביחידה שידע
מה הוא מחשב. לימים יעמוד אותו חוקר, מאיר זוהר, בראש המפלג. באותה עת, אף אחד ביחידה הארצית לחקירות הונאה לא חשב
להתמודד עם פרסומים אסורים לכאורה שנעשו ברשת האינטרנט, הגם שאלה נעשו באמצעות
מחשב ביתי על מחשב מרוחק. בינתיים, הכין ראש מפלג חקירות ביאח"ה,
סנ"צ בועז גוטמן, חוברת עם כריכה קשה בת 250 עמודים שעסקה בפשיעה
ברשת האינטרנט. את הפקת החוברת מימן מכיסו. גוטמן, בעזרתו של זוהר ראו צורך
בהקמת מפלג שיעסוק בעבירות מחשב והחלו לקדם את היוזמה בקרב משרדי הממשלה. מנכ"ל המשרד לביטחון פנים בתקופת השר אביגדור
קהלני, אמי פלנט, התלהב והבטיח תקציבים. רק בשנת 1999, הוציא
מפכ"ל המשטרה באותה תקופה, יהודה וילק, מסמך הקובע כי יש להקים מפלג
חדש שיעסוק בעבירות מחשב. המשטרה החלה להכשיר כ 50 חוקרים ממחוזות שונים לטיפול
בעבירות מחשב. ההכשרה שעברו החוקרים נחשבה בסיסית ביותר, וכללה בין השאר שימוש
בתוכנות מסחריות. החוקרים פוזרו ביחידות המשטרה השונות. בחודש פברואר 2000
נוסד רשמית מפלג עבירות מחשב, עם תקן ל 15 חוקרים ביחידה. מפלג מוסר
בהמשך
השנים 2001 ו 2002, לאחר ביקורת ציבורית ובינלאומית על כך שפדופילים
וחובבי פורנוגרפית קטינים מישראל פועלים בחופשיות ברשת האינטרנט ולא נעצרים, החל
מפלג עבירות מחשב לטפל בתופעה ולעצור חשודים. ביום 21 יולי 1997 פורסמה ברשומות הצעת חוק ממשלתית
שביקשה לתקן את המושג "פרסום" בחוק העונשין הישראלי (הצ"ח 2639).
הצעת החוק ביקשה לכלול בהגדרת המונח "פרסום" גם "חומר
מחשב", כך שפרסום שנעשה
באמצעות ברשת האינטרנט יהיה מוגדר בחוק. הטעם לתיקון המונח "פרסום" והכללתו של
"חומר מחשב" היתה מלחמה בפורנוגרפית קטינים שנפוצה באותה עת ברשת
האינטרנט המסחרית הצעירה. החוק הישראלי לא יכול היה לאכוף את האיסור בשימוש
בתמונות קטינים למטרות תועבה, וזאת למרות התחייבותה של מדינת ישראל באמנה
בינלאומית לשמירת הילד, שעליה חתמה. זאת כי "חומר מחשב"
ו"אינטרנט" לא הוכרו בחוק העונשין כ"פרסום". ביום 8 אוגוסט 1998 נכנס תיקון מספר 52 של חוק
העונשין לתוקפו, לאחר שפורסם ברשומות (ס"ח 1683). הכנסת קיבלה את הצעת החוק
שנועד למלחמה בפדופיליה מקוונת. חוק העונשין הגדיר מחדש את המונח
"פרסום" וכלל בו גם "חומר מחשב", הגם שהמילה
"אינטרנט" אינה מוזכרת בו במפורש, אלא מוזכרת בדברי ההסבר להצעת החוק. מה שלא ידעו המחוקקים בעת תיקון חוק העונשין הוא
שהתיקון למונח "פרסום" יגרום להקמתה דה פאקטו של יחידה משטרתית שתנטר
מידע ברשת ותילחם בפרסומים אחרים, לאו דווקא מיניים, באמצעים צנזוריאליים. מפלג צנזורה
תחילת שנות ה 2000 התאפיינו בחדירה של רשת האינטרנט
לכל המגזרים שלא הכירו רשת זו. בעבר רשת האינטרנט היתה נחלתם של אקדמאים, ובהמשך
לנחלתם של משתמשי מחשב מתקדמים. רשת האינטרנט לא הוגדרה עד כה בחוק כרשת תקשורת
(במובן העיתונאי של המילה) לכל דבר ואף פעם לא הוכרזה רשמית בצורה כזו, למשל תוך
שינוי פקודת העיתונות או שינויי חקיקה, למשל בחוק איסור לשון הרע. עם כניסתם של אמצעי התקשורת הממוסדים והמודפסים
לאינטרנט, עלתה קרנה של האינטרנט. לצד אתרים גדולים וחזקים של קבוצות תקשורת
המחזיקות מערכות מידע והפצה, קיימים אתרי נישה קטנים המפעילים קבוצות דיון
בפורומים, צ'אטים, בלוגים, ניוזלטרים ודפים אישיים. הכפר הגלובלי מאפשר לכל בלוגר קטן להפיץ קישור לידיעה
חמה באתר חדשות גדול ומנגד לתת גם קישור לאתר נידח של גולש שאף אחד לא שמע עליו.
מבחינתה של משטרת ישראל, אם כתבתם משהו לא לעניין והפרתם איסור פרסום, עברתם
עבירה. בשנים האחרונות, מעדיף מפלג עבירות מחשב לעסוק לא רק
בעבירות מחשב קלאסיות, אלא בעבירות קלאסיות שנעשות באמצעות מחשב. לא מדובר רק
בהימורים ובתועבה, אלא גם בחקירה של פרסומים אסורים, לטעמם. אותו מפלג, שעליו נאמר שהוא לחוץ בעבודה, שאין בו
מספיק כוח אדם לחקור את כל העבירות הרשומות ביומן האירועים, ואין בו את כל הידע
והמומחיות לעסוק במז"פ ממוחשב, הפך עצמו ליחידה צנזוריאלית כזרועה הארוכה
של פרקליטות המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה. בישראל אין חוק המסדיר במפורש את חופש הביטוי. חופש
הביטוי הוא פרי של פסיקת בית המשפט העליון, לרוב בשבתו כבג"ץ. רוב החקיקה
הפלילית הישראלית הקלאסית, אינה נגועה במילים "מחשב"
ו"אינטרנט", ועוסקת באיסורי פרסום שונים ומשונים. בין איסורי הפרסום הקיימים בחוק העונשין:
אבל לא רק חוק העונשין עוסק באיסורי פרסום, אלא חוקים
נוספים הקובעים:
בנוסף לאיסורי הפרסום בחקיקה, קיימים איסורי פרסום
שהן תוצאה של צווים שיפוטיים, הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים. לא תמיד
גולשי האינטרנט מודעים לצווים אלה, ורובם גם לא מקבלים את הצווים הללו לידיהם,
למרות שאמצעי התקשורת הממוסדים כן מקבלים. כך, בהנחיית גורמים בפרקליטות המדינה מופעל מפלג
צנזורה, שעד לא מזמן נקרא מפלג עבירות מחשב. שוטרים וחוקרים מהיחידה פושטים על
ביתו של אדם שהקליד לפני שבוע משהו אסור במחשבו האישי בעת שהיה מחובר לאינטרנט,
עוצרים אותו, תופסים את מחשביו ואת המדיה המגנטית והאופטית הנמצאת במקום,
וגוררים אותו עימם ברכב קטן ורעוע למשרדי הצנזורה החדשה השוכנים מאחורי הקניון
בעיר בת ים. לא בטוח שהמחוקק הישראלי, בעת שתיקן את חוק העונשין
לטובת המלחמה בפדופיליה המקוונת, ביקש לייסד גוף צנזוריאלי חדש שיעסוק באכיפת
איסורי פרסום ברשת האינטרנט. בפועל, החליפה היחידה הארצית לחקירות הונאה, באמצעות
מפלג עבירות מחשב, את הצנזור הראשי הצבאי ואת הצנזורה האזרחית לביקורת סרטים
ומחזות. ניכר במפעילי המפלג החדש כי הם או שלוחיהם חוששים מהפרסומים השונים ברשת
האינטרנט, עד כדי הפעלת יד קשה כנגד משתמשי המחשב, שרובם - אינם עיתונאים אלא
אזרחים טובים שמשתפים מידע עם אחרים. בעת כתיבת שורות אלה, עומד בראש מפלג צנזורה
סנ"צ אבי אביב. הוא מונה לתפקידו בחודש אוקטובר 2005 במקומו של מאיר
זוהר. חלק מהפעולות שנעשות במפלג שבראשו הוא עומד, נעשים בשיטות שלא היו
מביישות אף משטר דיקטטורי המחזיק ביחידת סיקוריטטה מיוחדת לצידו: זיוף צווי
חיפוש, האזנות סתר לא חוקיות לחומרי מחשב, פריצה לשרתי מחשב מרוחקים ללא צו
שיפוטי, הפחדה ואיום על גורמי צד שלישי המחזיקים במידע על החשוד או שיצר החשוד,
ועוד. בין החוקרים ביחידה המשמשים כצנזורים מטעם המדינה: אוהד
גניס, אייל פטרבורג, מאיר חיון, קובי פורלייטר, רמי
כהן גבורה, הגר רובין, ניר אלקבץ, אהוד שפרן, ירון
בן צבי, רועי בן חיים, עמנואל גולשטיין, ועוד שלא נזכרו. בין החקירות שנוהלו בענייני צנזורה: חקירתו של אזרח
שכתב מאמר ביקורת נגד הרב הצבאי הראשי (הוחשד בהעלבת עובד ציבור); חקירתו של
קטין שפרסם אתר שקרא לעבודה עברית במקום העובדים הזרים (הוחשד בגזענות כלפי
ערבים); חקירתו של אזרח שפרסם באתר החדשות שלו תמונות של שריפה (הוחשד בהסתה);
חקירתו של אזרח שדיווח על תמונה שקיבל בדואר (הוחשד בהעלבת עובד ציבור); חקירה
של אדם שפרסם את המחשב שלו למכירה (הוחשד בפרסום נכס גנוב); חקירה של אדם שצילם
את עצמו עירום (הוחשד בפרסום תועבה ובפדופיליה); חקירה של אזרח שנתן קישור לאתר
אחר (הוחשד בפרסום אתר הימורים); חקירתו של אזרח שביקר פסק דין שניתן בעניינו
(הוחשד בזילות בית משפט). לא בכדי נחשבת יאח"ה כסיירת מטכ"ל של המטה
הארצי של משטרת ישראל. אלה שעומדים בראש משטרת ישראל יודעים שאת העבודה השחורה
של תפיסת "מתנגדי השלטון באינטרנט" יעשו ביעילות חוקרי מפלג צנזורה. סיכום
ביום 28/09/2001 נפטר בנימין זיגל מהתקף לב שכבר חווה
בעבר. מייסד היחידה שהוגדרה כעוסקת בעבירות מרמה והונאה של צווארון לבן, כנראה
לא חשב בימי חייו שיחידה שהקים תצדיק את הכינוי שהודבק לו על ידי ד"ר יוסף
בורג ז"ל: "אדגר הובר הישראלי". האם זיגל חלם בימיו שהיחידה
שבראשה עמד תעסוק בצנזורה על פרסומים? אירוני הוא הדבר, מכיוון שזיגל האמין
בהדלפות מגמתיות לעיתונות גם כשאלה היו אסורים בפרסום. כמובן הכל למען צורכי
החקירה. נראה כי ממשיכיו ביאח"ה ובמפלג עבירות מחשב הם
אדגר הובר האמיתי. הם האח הגדול של ג'ורג' אורוול, מחבר הספר
"1984". הם הרשות הצנזוריאלית החדשה. הם אלה שעוקבים בצורה כפייתית
ומטרידה אחרי אזרחים מקוונים. הם אלה שינסו למנוע את אותם פרסומים והם אלה שגם
יעשו שפטים במי שיתנגד. בעולם הקודר החדש שמייצר מפלג צנזורה, אין לאדם
המקוון חופש ביטוי. הוא מצווה לפעול כפי ש"האח הגדול" רוצה, על מנת
לרצות את המשטרה ואת פרקליטות המדינה. מסך הטלסקרין נמצא בכל פינה והאח הגדול
בדמותו של קצין המודיעין אייל שרון - עינו תמיד פקוחה. כל סטייה ולו
הקטנה ביותר - בדיחה בלתי צפויה; הליכה לכיוון שונה מהרגיל; מחשבה המביעה ביקורת
על השלטונות - תביא על המעז את יד המשטרה, את רגל הפרקליטות ואת הזרג שיקבל מבית
המשפט. |
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
