הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
|
החוק לחסימת פורנו מיותר: החוק כבר קיים 27/05/2007
| גיליון מספר 92 | משה הלוי halemo חבר הכנסת של סיעת ש"ס, אמנון כהן, מציע לחסום
אתרי אינטרנט. ההצעה שלו מיותרת. כבר היום קיימת תשתית חקיקתית פלילית לפעולה
נגד בעלים של אתרי פורנו. חוק העונשין קובע כי אסור לפרסם תועבה במקום ציבורי. אינטרנט הוא פרסום, פרסום הוא אינטרנט
ביום 21/07/1997 פורסמה ברשומות הצעת חוק ממשלתית
שביקשה לתקן את המושג "פרסום" בחוק העונשין הישראלי (הצ"ח 2639).
הצעת החוק ביקשה לכלול בהגדרת המונח "פרסום" גם "חומר
מחשב", כך שפרסום שנעשה באמצעות
ברשת האינטרנט יהיה מוגדר בחוק. הטעם לתיקון המונח "פרסום" והכללתו של
"חומר מחשב" היתה מלחמה בפורנוגרפית קטינים שנפוצה באותה עת ברשת
האינטרנט המסחרית הצעירה. החוק הישראלי לא יכול היה לאכוף את האיסור בשימוש
בתמונות קטינים למטרות תועבה, וזאת למרות התחייבותה של מדינת ישראל באמנה
בינלאומית לשמירת הילד, שעליה חתמה. זאת כי "חומר מחשב" ו"אינטרנט"
לא הוכרו בחוק העונשין כ"פרסום". ביום 08/08/1998 נכנס תיקון מספר 52 של חוק העונשין
לתוקפו, לאחר שפורסם ברשומות (ס"ח 1683). הכנסת קיבלה את הצעת החוק שנועד
למלחמה בפדופיליה מקוונת. חוק העונשין הגדיר מחדש את המונח "פרסום"
וכלל בו גם "חומר מחשב". המילה "אינטרנט" אינה מוזכרת
במפורש, אלא מוזכרת בדברי ההסבר להצעת החוק. מה שלא ידעו המחוקקים בעת תיקון חוק העונשין הוא
שהתיקון למונח "פרסום" יגרום לכל פרסום ברשת האינטרנט להיות בלתי
חוקי, אם נאסר לפרסום במקומות אחרים, למשל בעיתונות ובכלי התקשורת. כיום, סעיף 34כד לחוק העונשין התשל"ז 1977 מגדיר
המונחים "פומבי", "פרסום" ו"ציבור": 34כד. הגדרות לענין עבירה - "פומבי", לענין מעשה - (1) מקום ציבורי, כשאדם יכול לראות את
המעשה מכל מקום שהוא; (2) מקום שאינו ציבורי, ובלבד שאדם המצוי
במקום ציבורי יכול לראות את המעשה; "פרסם" - (1) בדברים שבעל פה - להשמיע מלים בפה או
באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום
ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלויזיה הניתנים לציבור
או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב; (2) בפרסום שאינו דברים שבעל פה - להפיצו
בקרב אנשים או להציגו באופן שאנשים במקום ציבורי יכולים לראותו, או למכרו או
להציעו למכירה בכל מקום שהוא, או להפיצו בשידורי טלויזיה הניתנים לציבור, או
להפיצו לציבור באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציעו לציבור באמצעות מחשב; "ציבור" - לרבות כל חלק ממנו
העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח זה; על סמך הגדרה זו בחוק העונשין, כל אתר אינטרנט המפרסם
פרסום שאסור על פי חוק או אסור בפרסום על פי צו שניתן על ידי בית משפט, עובר
למעשה עבירה. כך, בעזרת ההגדרה המתוקנת, החלה משטרת ישראל לרדוף
אחרי גולשים שכתבו דברים שנאסרו לפרסום בצו בית משפט או בחקיקה. בחלק מהמקרים
היו הפרסומים דברים שעברו מפה לאוזן בין אזרחים. הדברים מצאו עצמם בפורומים,
בקבוצות דיון, בצ'אטים ובטוקבקים. אם גולש נחשד בפרסום שמה של מתלוננת בעבירות מין, מיד
שלחה משטרת ישראל 3 שוטרים לביתו על מנת לעצור אותו, לתפוס את המחשב שלו ולהביא
אותה לחקירה מקיפה בחדרי החקירות של משטרת ישראל. לפעמים מצא את עצמו אותו גולש
מבלה בתא מעצר באבו כביר במשך שבוע ימים. המלחמה בתועבה בעיתונות הנייר
שנים רבות היו עיתוני הנייר מפרסמים מודעות תועבה
בדפים האחוריים של העיתון. רוב המודעות היו של נערות ליווי שביקשו לארח גברים
בביתם, לעשות להם מסג' מפנק ולספק להם גוד טיים תמורת תשלום נאה. בשלב מסוים החליטו פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל לשים
סוף לתופעה: לא עוד מודעות זימה בדפים האחוריים של העיתון! לא עוד מודעות פורנו
עם תמונות של בחורות חשופות שד, ורחמנא ליצלן - גם לא תמונות של בחורות שחושפות
יותר משתי שדיים, משהו שנמצא בין הרגליים... כתבי אישום הוגשו נגד עורכי העיתונים הגדולים בשל פרסום
התועבה בין דפי העיתון. ביום 14/09/2004 הרשיע שופט בית המשפט השלום בתל
אביב, דניאל בארי, את העיתונים הגדולים, ידיעות אחרונות, מעריב ורשת שוקן (הארץ)
בעבירה לפי סעיף סעיף 205ג' (א)
לחוק העונשין, עבירה שעניינה פרסום שירותי זנות. בית המשפט לא קיבל את טענת
העיתונים כי מדובר בדברים שגם מתפרסמים ברשת האינטרנט, עליו לא נאכף איסור
הפרסום. ת"פ 3635/02, בית המשפט השלום תל אביב
מדינת ישראל נגד רשת שוקן, ידיעות אחרונות, מעריב
ואח' הכרעת הדין המלאה, כאן http://halemo.net/edoar/0076/newspaper01.htm אסור לפרסום תועבה באינטרנט
בחודש פברואר 2007 אישרה הכנסת בקריאה טרומית הצעת
חוק של חבר הכנסת אמנון כהן מסיעת ש"ס. בחודש מאי, בדיון בועדת הכלכלה של
הכנסת, נדונה הצעת החוק שביקשה להפוך את ספקיות האינטרנט לצנזור אשר יאפשר לצפות
באתרי פורנו רק למבוגר שירשם באמצעות אמצעי ביומטרי כלשהו שיאפשר זיהוי חד חד
ערכי שלו (טביעת אצבע, סריקת רשתית עין, DNA וכדומה). הצעת החוק של חה"כ אמנון כהן מש"ס היא
מיותרת. סתם תוספת לחקיקה שכבר קיימת אבל לא נאכפת בפועל על ידי משטרת ישראל. סעיף 214(א) לחוק העונשין קובע: 214. פרסום והצגת תועבה (תיקון:
תשנ"א, תשנ"ח) (א) העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שלוש
שנים: (1) מפרסם פרסום תועבה או מכינו לצורכי
פרסום; (2) מציג, מארגן או מפיק הצגת תועבה - (א) במקום ציבורי; (ב) במקום שאינו ציבורי - אלא אם כן הוא
מקום המשמש למגורים או המשמש חבר בני אדם שהחברות בו היא למי שמלאו לו שמונה
עשרה שנים ולתקופה רצופה. כלומר, על פי החוק כיום, אסור לאתרי אינטרנט לפרסם
ולהציג תועבה במקום ציבורי. מי שמציג תועבה באינטרנט, צפוי לשלוש שנות מאסר. האינטרנט, כבר נקבע בפסיקה ובחקיקה, הוא מקום ציבורי
והפרסום בו הוא פרסום פומבי. על סמך פומביותה של רשת האינטרנט, נאכפים פרסומים
הרבה פחות בוטים נגד גולשי אינטרנט. אם חברי הכנסת של ש"ס נחושים לסלק את כל אתרי
הפורנו מרשת האינטרנט, אז כבר יש להם תשתית חקיקתית ביד. כל שהם צריכים לעשות זה
לשלוח לוביסטים למפכ"ל המשטרה, לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי לממשלה,
ולדרוש במפגיע לאכוף את החוק על אתרי אינטרנט המציגים תועבה. אנשי ש"ס יכולים ללמוד את העבודה מאנשי מפעל
הפיס שמפעילים את משטרת ישראל כדי לסלק אתרי הימורים מרשת האינטרנט, גם אם הם
אתרים זרים. אנשי ש"ס יכולים ללמוד את העבודה מאנשי המועצה
לשלום הילד שמפעילים את משטרת ישראל נגד אנשים שהורידו קבצי פדופיליה בהם נראים
קטינים. אנשי ש"ס יכולים ללמוד את העבודה מפוליטקאים
אחרים שנעלבים שציירו עליהם קריקטורה ומפעילים את משטרת ישראל לתפוס את הגרפיקאי
שהעליב אותם. אנשי ש"ס יכולים ללמוד את העבודה מארגוני זכויות
אדם ערביים, שמפעילים את משטרת ישראל נגד גולשים שכותבים בעד עבודה עברית. אנשי ש"ס ימצאו אוזן קשבת אצל ראש מפלג עבירות
מחשב, שעל פי דיווח עבר בעיתון ידיעות אחרונות, הוא
הורשע בדין משמעתי בהטרדה מינית נגד שוטרת שעבדה תחתיו. בעבירות מין הוא כנראה
מבין. החיים במדינת משטרה
גולשי אינטרנט, עיתונאים, משפטנים וסתם עמך ישראל,
מזדעקים בצדק כשחבר כנסת ממפלגה חרדית מציע לצנזר את הפורנו המקוון. לא מדובר אפילו
בצנזורה מלאה, אלא בצורך להירשם כדי לצרוך את התועבה. אבל מה לנו כי נצעק? זאת
האגנ'דה שלו ושל המפלגה שלו. אנחנו המזדעקים לא פוצים פה, אולי מתוך בורות משפטית,
אולי מחוסר זמן, אולי מחוסר כוח פוליטי ועיתונאי, על כך שאנחנו נאלצים לחיות
במדינה שבה כבר קיימת תשתית חקיקתית נגד פרסומים שונים ברשת האינטרנט. על סמך
אותה תשתית כבר עוצרים ואוסרים גולשים שכל חטאם הוא הקלדת דבר מה אסור בפרסום. היום האכיפה המסיבית היא נגד גולשים שגלשו לאתרי
תועבה בהם נראים קטינים מתחת לגיל 18. מחר האכיפה תהיה נגד גולשים שיגלשו לאתרי
תועבה בהן נראות בחורות מעל גיל 20. בשלב הבא של עולם מונחי הפוליטקלי קורקט,
יסבירו לכם שעצם הצפיה בקבצי פורנו, עוזרת ומעודדת סחר בנשים למטרות זנות. אמנה בינלאומית פה, חתימה של מדינת ישראל שם, והופ -
אתם צרכני הפורנו תתחילו לבלות בבתי משפט ותסבירו לשופטת מדוע שמרתם על הדיסק
תמונה של נינה פרומקין המגמרת. תשאלו את כל אלה שהורשעו בהחזקת פורונוגפית
קטינים. גם הם לא ידעו שהם עוברים על החוק, עד שבאו השוטרים הסוטים של מפלג
עבירות מחשב ועצרו אותם. חייבים שינוי בחוק העונשין
כולנו יודעים שאירן, סעודיה, סין ומדינות אחרות הן
מדינות טוטליטאריות השולטות בגולשים ובתוכן המוצג להם. כולנו מסכימים שלא היינו
מסכימים לחיות באותן מדינות השולטות באינטרנט ומעמידות גולשים לדין. כמה מאיתנו יודעים שעל פי התשתית החקיקתית שלה, מדינת
ישראל היא דיקטטורה מסודרת למופת, ככל שזה נוגע לאינטרנט ולאכיפה נגד תכנים
אסורים? חוק העונשין חייב לעבור שינוי. את סעיף 34כד המגדיר
את המונח "פרסום" גם כחומר מחשב באופן גורף, חייבים לתקן, על מנת
שבעתיד לא ייעצרו גולשים בגלל פרסום או גלישה לאתר אסור. |
|
|
|
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
