הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
|
דואר חשמלי: מניפסט פרידה עצבני 13/11/2004
| גיליון מספר 76 | halemo
דואר חשמלי
נוצר כדי לספק צורך שלי לכתוב על דברים שקשורים לרשת האינטרנט, כאשר לא ניתנת לי
במה אחרת לכתוב אותו בגלל סיבות שונות, לרוב בגלל עורכי אתרים ועיתונים שלא
מבינים את הפוטנציאל שיש לזה. בינתיים,
הספיק דואר חשמלי לפרסם מאמרים וכתבות שלא נמצאו באף עיתון, מגזין או אתר
אינטרנט אחר. חלק מהתכנים היו בלעדיים (סקופים). דואר חשמלי ואני זכינו להערכה
לאחר מספר גיליונות שנכתבו, הופקו ונשלחו למאות מנויים שנרשמו בדואר אלקטרוני.
אלפי רבים אחרים קראו את התכנים של דואר חשמלי גם באתר האינטרנט ובאמצעות קריאת
קובץ ה RSS
של האתר. גיליון
מיוחד של "עכבר נט" של עיתון "עכבר העיר" בחר בי ל 10
האנשים המובילים באינטרנט. ידיעות אחרונות החליט לבחור בי לאחד מ 100 משפיעי
תרבות בישראל (בקטגוריה הזעירה של תרבות אינטרנט. תודה דודי). כתבות עיתונאיות
קצרות לא התעלמו מקיומו של הניוזלטר החדש. בשבילי,
למרות שאני לא מחשיב ייתר על המידה תחרויות, סקרים ורשימות ערוכות, היה זה
ניצחון קטן הכוללת הפניית אצבע משולשת גדולה לפניהם של כל אילו שלא הבינו את
הרעיון ולא נתנו לי את הבמה לכתוב את הדברים בבמה שהם מנהלים ועורכים. אין
ניצחון מוראלי מתוק מזה. קצת לפני דואר חשמלי לאינטרנט
אני מחובר משנת 1995. תחילה כסטודנט בפקולטה למדעי המחשב של האוניברסיטה הפתוחה
שבחודש פברואר 1995 נתנה לי את שם הלוגין הראשון לרשת האינטרנט שמורכב משני שליש
שם משפחתי ומשליש שמי הפרטי. השם "משה הלוי" (moshe halevi) הפך לכינוי halemo, שמאז ועד היום מלווה
אותי בפעילות באינטרנט, גם לאחר קבלת התואר הראשון הנחשף בשנת 1998. ב 4
אוקטובר 2000, עת התחילה האינתיפאדה החדשה בשטחים, אינתיפאדת אל אקצה, נוצר
הסטיקר הגרפי הרשמי הראשון במדור חדש באתר שנקרא "חדר הסאטירה".
בסטיקר הדי פשוט ובנאלי הזה נקרא הראיס יאסר ערפאת באנימציה פשוטה כשפיו מגמגם
ושפתיו רוטטות. ארכיון ישן
של חדר הסאטירה http://halemo.net/satiroom/archive.html חדר
הסאטירה http://halemo.net/satiroom/index.html מאז,
היכולת הגרפית קצת השתפרה והסטיקרים גדלו. ארבע שנים אחרי, והיום "חדר
הסאטירה" הוא מותג באינטרנט. הסטיקרים מצאו עצמם לא אחת בפרסומים בעיתונות
הנייר. אתר חדר
הסאטירה בנוי בצורה די פשוטה ובסדר כרונולוגי יורד, כי לא צריך יותר מזה. לא
גרפיקה פלצנית של טכנולוגית פלאש, ולא גרפיקה כבדה של בוגר בצלאל. ביום 6
ספטמבר 2002 קם באתר מדור שנקרא "חדר המידע". חדר המידע הוא אתר פשוט
שמנסה לספק מידע שלא קיים ברשת הישראלית בעברית בכל מיני נושאים, החל ממידע על
תמונות ועד למידע על אלגוריתמים ישראליים שלא ניתן למצוא אותם ברשת. מאז, כבר
ישנם אנציקלופדיות ברשת כמו זו של ynet (בתשלום) וזו המשותפת של ויקיפדיה, שם ניתן למצוא חלק מהמידע
שהיה אמור לעלות לאתר שלי. לי פשוט אין את המשאבים להתמודד מול אנציקלופדיות. כאשר יש
מידע שלא מופיע באותן אנציקלופדיות, ואין אותו באתר עברי אחר ברשת, המידע הזה
יעלה לאתר. חדר המידע http://halemo.net/info/index.html האתר halemo.net (בעבר halemo.com, עדיין קיים) קם לבסוף
והוא מרכז מדורים אישיים שונים באתר האישי שלי. הפרובוקטור הגדול
עד ליום 13
מרץ 2001 הייתי די אנונימי באינטרנט. למרות שהכירו חלק מהיצירות שלי והגיגים שלי
שפורסמו בפורומים של אתר רוטר נט, עדיין הייתי אנונימי לרוב העולם. רק חלק קטן
ידע מי אני ומה שמי. באותה
תקופה שבין חודש דצמבר 2000 ועד לחודש מאי 2004, התנהלה מלחמה מילולית בין
פרובוקטור עיתונות בשם יואב יצחק (להלן: "הפרובוקטור") לבין גולשי אתר
רוטר נט. במקום להפגין בגרות, החליט אותו פרובוקטור עיתונאי חסר משקל סגולי
ברשת, להשמיץ ולנאץ את בעלי אתר רוטר נט, מנהליו וגולשיו. הוא כינה את הגולשים
"כהניסטים, פורעי חוק, סהרורים קיצוניים" ואף הטריד את משטרת ישראל
בתלונות שווא כנגד הגולשים. הפרובוקטור
ייחס כהניזם לגולשים, ולא בחל בניסיונות לשכנע את גורמי הביטחון לסגור את האתר. באינטרנט
כמו באינטרנט (של אותה תקופה), גולשים מושמצים מחזירים השמצות בחזרה. מלחמת
מילים. אתה קיללת אותי? אני אקלל אותך בחזרה. אתה מוציא לי לשון (הרע)? אני
אוציא עליך לשון (הרע) בחזרה. ביום 9 מרץ
2001 הופיעה כתבה באתר האינטרנט של הפרובוקטור (שנקרא "חדשות מחלקה
ראשונה", NFC).
אותו פרובוקטור שלא בחל גם בהשמצתם של אנשי ציבור בכלל ובשופטת דורית בייניש
בפרט, ייצר כתבה על שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש, כאשר בלי בושה, מתחת
לתמונתה הוא שם את הכיתוב השגוי מבחינה לשונית: "הזנה חוזרת". הכיתוב הזה
מתחת לתמונה, וההכרות אישית שלי עם ההיסטוריה העיתונאית והספרותית של הפרובוקטור
העיתונאי, ממש הזמינה דאחקה על חשבונו. במיוחד שאותה עת נחגג חג הפורים, חג
שמזמין דאחקות ובדיחות על חשבונם של אחרים. לא מדובר באיזה אדם תמים, אלא
בפרובוקטור שקיים "דו שיח" עם אתר רוטר נט, ועל פניו נראה שהוא נהנה
להפגין גם את כישורי האיום והטלת האימה השכונתיים שלו. יום וקצת
אחרי, ביום 11 מרץ 2001, הפך הכיתוב "הזנה חוזרת" הפך לכיתוב
"הזונה חוזרת". באתר רוטר נט פרסמתי מלל המייחס לפרובוקטור זילות של
השופטת בייניש. הדאחקה
פורסמה באתר רוטר נט למשך מספר שעות ונמחקה מיד לאחר הדרישה של הפרובוקטור מבעלי
האתר. באותה עת הגיש הפרובוקטור גם תלונה למשטרת ישראל עם העתק ליועץ המשפטי
לממשלה והעתק נוסף לשופטת דורית בייניש. במכתב עצמו, טען הפרובוקטור הגדול שבאתר
רוטר נט התפרסמה בעבר גם קריאה לרצח ראש הממשלה (אהוד ברק) והמשטרה לא עשתה דבר
בנושא. יומיים
לאחר מכן, ביום 13 מרץ 2001 בשעה 7:00 בבוקר (לאחר שמשפחת רוטר טרחה להסגיר את
כתובת ה IP
שלי למשטרה מכוח צו בית משפט), דפקו אצלי בדלת הבית ארבעה שוטרים, כולם ממפלג
עבירות מחשב (בת ים) של משטרת ישראל. לאחר שהדלת נפתחה, הם ערכו חיפוש פולשני
אצלי בבית, והחרימו לי שני מחשבים, דיסקים ויומנים. בהמשך אותו
היום נערכה חקירה בנושא. רק לאחר 8 ימים הוחזרו המחשבים, הדיסקים והיומנים, אך
הדיסק עם "הראיות" נשאר ביחידה. החקירה הפלילית נסגרה לאחר כשנה וחצי
ללא המלצה להעמיד לדין או להוסיף לחקור. לאחר מכן קיבלתי את הדיסק בחזרה. ב 10 אפריל
2001 הוגשה תביעת לשון הרע אזרחית (שאינה קשורה למשטרה) על ידי הפרובוקטור
הגדול. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגדי (ע"ס 100,000
ש"ח) ונגד ישעיהו ונעם רוטר (ע"ס 1,050,000 ש"ח). את התביעה הגיש
באמצעות בא כוחו, כריש משפטי רציני שהיום משמש כיו"ר וועדת ההשמצות ולשון
הרע של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (תפקיד מאוד חשוב. הרי מישהו שם במחוז
צריך להפסיק את ההשתלחויות ההדדיות של עורכי הדין אחד בשני). המשפט
כמו כל
תרגיל משפטי זול, גם התביעה של הפרובוקטור הסתיימה לא באותה דרך שאדם מן היישוב
היה רואה אותה. בחודש
נובמבר 2002 נחתם הסכם גישור בין הפרובוקטור לבין משפחת רוטר. הפרובוקטור
שדרש יותר ממיליון ש"ח ממשפחת רוטר, קיבל בהסכם גישור התנצלות משפילה ואת
שכר הטרחה (הנמוך) של עורך הדין שלו, כ 16,000 ש"ח. אני לא הצטרפתי לגישור.
מיליון שקל הוא לא קיבל. כנראה גם לא התכוון לקבל. התביעה הוגשה מטעמי הרתעה
ותו לא. אחר כך הייתה הזדמנות לעורך הדין שלו לבכות בבית המשפט ובסיכומים על כך
שאני לא הצטרפתי לגישור (שאינו הליך חובה על פי החוק). בית המשפט התעלם
מהבכיינות הזו שלו. מכיוון שלא
הצטרפתי להסכם הגישור, התביעה נגדי נמשכה כרגיל לאחר שהייתה מוקפאת בשל הליך
הגישור. בהמשך,
הצלחתי להוריד את התביעה מהאולימפוס הגלימתי של בית המשפט המחוזי, לערכאה הרגילה
נטולת הגלימה של בית המשפט השלום בתל אביב, לא לפני שאני והשופט עדי אזר המנוח
הצלחנו לגלות שאותו עורך דין מנסה להטעות את בית המשפט עם פסקי דין לא רלבנטיים
לנושא. השופט אזר תיעד זאת בהחלטתו. בש"א 6193/03, בית המשפט המחוזי תל אביב
משה הלוי
נגד יואב יצחק העתק
ההחלטה המלאה, כאן http://halemo.net/versus/yoav/court20030403.html שתי ישיבות
קדם משפט שנערכו, העבירו את התביעה להליך הוכחות בבית המשפט. זהו ההליך העיקרי
והחשוב בכל משפט. תצהיר עדות
ראשית הוגש מטעמי ופירט את כל הסיפור כולו בלי להתחבא. סיפרתי וכתבתי איך
הפרובוקטור הגדול השמיץ וניאץ אותי ואת גולשי אתר רוטר נט וייחס לנו כהניזם,
סהרוריות, ימניות קיצונית וכדומה. העתק תצהיר
עדות ראשית http://halemo.net/versus/yoav/court20031229.html הפרובוקטור
החליט בעצת עורך דינו לשמור על זכות השתיקה ולא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
בהמשך, הוא נאלץ לעמוד על דוכן העדים למרות שלא הגיש כל תצהיר, לאחר שהדבר נכפה
עליו. המטרה הייתה לאמת אותו מול הזבל המילולי שכתב באתר האינטרנט שלו ומול
השמצות אחרות שכתב על אנשי ציבור (כמו ההסתה שלו נגד יצחק רבין חודש לפני הרצחו
והזילות שלו תוך שימוש במילים גסות כנגד מר שמעון פרס בספרו, כפי שדברים אילו
הובאו בכתבי הטענות לבית המשפט). את העבודה
המשפטית מול הפרובוקטור הגדול בישיבת ההוכחות עשה בהצלחה רבה עו"ד אביב
אילון שצורף על ידי, לתדהמתו של עו"ד אמיר טיטונוביץ (בא כוחו של
הפרובוקטור) שהיה בטוח שהוא הולך לנהל חיים קלים מולי, כאשר איני מיוצג. במקום למצוא
טרף קל בדמותי, הוא מצא סורגי ברזל משפטיים שהיכו בו ללא רחם בישיבה ובסיכומים
בכתב. סיכומי
ההגנה הוגשו ראשונים (בגלל הודאה בפרסום). סיכומי התובע גם כן הוגשו. סיכומי
תשובה הוגשו והיו האמורים להיות האחרונים בתיק לפני מתן פסק הדין. למרות זה,
סיכומי התשובה שהכין עו"ד אביב אילון הצליחו להדיר שינה מעיניו של
עו"ד אמיר טיטונוביץ, והלה הגיש לבית המשפט "הודעה" המנסה לעמעם
את סיכומי התשובה הנחרצים שהוגשו. פסק הדין
ביום 28
אוקטובר 2004 ניתן פסק הדין בהעדר הצדדים על ידי השופטת רות רונן. נגדי נפסקו
פיצויים נמוכים מאוד בסך 10,000 ש"ח אותם אצטרך לשלם לפרובוקטור (כזכור,
הפרובוקטור דרש 100,000 ש"ח). נפסק עוד כי אשלם שכר טרחה נמוך ועלוב בסך
7,500 ש"ח. העתק פסק
הדין המלא, כאן http://halemo.net/versus/yoav/court20041028.html העיתונות
שכתבה על הנושא הגדירה את זה כ"ניצחון משפטי" של הפרובוקטור נגדי. נו,
טוף. הם כנראה לא מעורים כל כך בסכומים שרצים בבתי המשפט. שכר טרחה בסיסי שנפסק
נגד אדם שהפסיד בתביעה מתחיל בסכום של 20,000 ש"ח ועולה, תלוי במספר הליכי
הביניים שהיו. אצלי היו די הרבה. התובע קיבל פיצוי שמהווה עשירית ממה שדרש. כמו
עני שמבקש מעשר. הכתבה באתר
ynet http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2997513,00.html הכתבה באתר
nrg http://www.nrg.co.il/online/10/ART/808/081.html אני חושב
שאני השגתי בפסק הדין את מה שרציתי. התובע הוכרז בפסק דין רשמי כפרובוקטור
לאומי. משום מה, הוא די גאה בזה, לפי ראיון שערך עימו אתר nrg. לאדם האחרון במדינת ישראל
שהיה גאה בפרובוקציות שלו, קראו אבישי רביב. פסק הדין
פירט את ההשמצות של הפרובוקטור נגד השופטת דורית בייניש. כל מה שנטען והוכח,
נמצא בפסק הדין. הפרובוקטור כינה את השופטת בייניש "נעדרת מוסריות".
הוא כתב עליה שהיא "פועלת באופן מושחת ומופקר". פסק הדין קבע כי
הביטוי "הזנה חוזרת" מתחת לתמונתה מכל הביטויים האחרים בכתבה של
הפרובוקטור, אינה בהכרח מקרית. פסק הדין
טרח להזכיר כי השורש ז.נ.ה אינו זר לפרובוקטור התובע, שעשה שימוש נלוז בזה כשכתב
על מר שמעון פרס כי הוא הוריד את המערכת הפוליטית לזנות. בשבוע
האחרון אף הייתה סאגה משפטית מצדו של בא כוח הפרובוקטור שביקש למחוק זאת מפסק
הדין. לטענתו מדובר בטעות. בית המשפט קבע שלא מדובר בטעות. מהיום, שהפרובוקטור
יתמודד גם עם זעמו של מר שמעון פרס. כל העבודה
המשפטית והעובדתית שנעשתה במשך שלוש שנים, נכתבה בפסק הדין. הסאגה: "אבל
גבירתי, התובע לא השמיץ את שמעון פרס" (1) http://halemo.net/versus/yoav/court20041101.html "אבל
גבירתי, התובע לא השמיץ את שמעון פרס" (2) http://halemo.net/versus/yoav/court20041103.html התשובה
המשפטית המוחצת של ההגנה שהתקבלה בבית המשפט: התובע כן
השמיץ את שמעון פרס http://halemo.net/versus/yoav/court20041108.html אני מרוצה.
יש לי פסק הדין ביד שמטיל מום רשמי בעיתונאי שמעיז להטיף לאחרים על לשון הרע,
השמצות, חופש הביזוי, חופש השיסוי ועוד פנינים כיד לשונו הברוכה. הוא, זה שמטיף
לאנשי ציבור על ניקיון שפתיים, צריך בעצמו לבלוע סבון כדי לנקות את פיו. עכשיו כל
שנשאר הוא שהמשטרה תעצור את הפרובוקטור ואת המחשב שלו, ותחקור אותו בחשד להעלבת
עובדי ציבור, בדיוק כמו שעשו לי במרץ 2001. ואם יש
יותר צדק פואטי מזה, בשבוע האחרון התקבל פסק דין נגד המקומון הירושלמי "כל
העיר" שנאלץ לשלם פיצויים בסך 30,000 ש"ח ועוד שכר טרחה בסך 10,000
ש"ח לחייל שהואשם על ידי המקומון בהשתייכות לתנועות כהנא למיניהן על לא
עוול. זאת רק משום שהשתתף בהלוויה של נרצחי פיגוע, שבמקרה היו קרובי המשפחה של
הרב מאיר כהנא. כמו על
אותו פרובוקטור עיתונות דלעיל, אמר בית המשפט את דברו על מחפשי סנסציות זולות
מהעיתונות הכתובה שמאשימים אנשים תמימים בהשתייכות לארגון טרור כמו "כהנא
חי" או "כך", מבלי שיהיה לזה הרבה בסיס. הנימוקים של פסק הדין
היו יכולים בקלות לשמש כקרדום לחבוט בו באותו פרובוקטור עיתונות שהגיע לאינטרנט.
מה שאני טענתי כלפיו לפני יותר משלוש שנים, כתוב היטב בפסק הדין של השופט שמעון
פיינברג מבית המשפט השלום בירושלים. א 6775/02, בית משפט שלום ירושלים
אייל חדד
נגד יוסף כהן ומקומון כל העיר פסק הדין
המלא, כאן השקר המשפטי ששמו "הקורא הסביר"
פסק הדין
שפט את מה שעשיתי לפי ראייתו של הקורא הסביר, שזה אחד השקרים המשפטיים הקיימים
בפסקי הדין הדנים בלשון הרע. מי הוא
הקורא הסביר? האם הקורא
הסביר הוא בית המשפט הנכבד או גולשי רוטר נט הפחות מכובדים? האם הקורא הסביר הוא
השופט המחוזי (בדימוס) אמנון סטרשנוב שפסק נגד עיתון העיר לשלם ללוני הרציקוביץ
(נשיא קבוצת הכדורגל מכבי תל אביב) סכום של חצי מליון ש"ח בגין השפלה
פובליציסטית מתוכננת היטב בעיתון סופשבוע נפוץ (מקומון "העיר" של רשת
שוקן), או שהקורא הסביר הוא נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק שקבע כי חופש הביטוי
מעל הכל והגנת תום לב עומדת למשמיצים? תביעה אזרחית 2546/99, בית משפט מחוזי תל אביב
לוני
הרציקוביץ נגד רשת שוקן ואח' פסק הדין
של השופט אמנון סטרשנוב ערעור אזרחי 4534/02, בית המשפט העליון
רשת שוקן
ואח' נגד לוני הרציקוביץ פסק הדין של
השופטים אהרון ברק, אליעזר ריבלין ואדמונד לוי איך בכלל
שופט מכובד יכול להיכנס לנעליו של הקורא הסביר שחי את חייו בסביבה מלוכלכת אחרת
לחלוטין (האינטרנט) מהסביבה הנקייה והמהוגנת שחי בה בית המשפט על כל שופטיו
וקלדניותיו? איך בכלל
מפרשים ציניות בשפה משפטית? איך טוענים לאמת בפרסום כאשר מדובר בסאטירה חריפה
ועוקצנית? האם לסאטירה נוקבת המבוססת על אמת, יכולה לעמוד הגנת תום לב כלשהי? פסקי הדין
בנושאי לשון הרע הם די רבים. בכל תיק יכולה שופטת להסתמך על פסק דין ישן ולרתום
אותו לצרכיה. אם למשל מדובר בפרובוקציות של הנפגע (מלשון הרע) שתבע את הפוגע,
תמיד אפשר לשלוף את פסק הדין ע"א 1370/91 לוטפי נגד חביבי (שני עיתונאים
מהמגזר הערבי שהשמיצו אחד את השני, אבל רק אחד מהם תבע את עלבונו). באותו נושא
קיים פסק הדין יותר חדש של בית המשפט העליון, לוני הרציקוביץ נגד רשת שוקן (או
בשמו ההפוך כי המערערים היו רשת שוקן) שכן דן בנושא של הפגיעה של לוני הרציקוביץ
בעיתונאי הספורט דרך פרסום ראיון בעיתון ידיעות אחרונות. עיתונאי מדור הספורט
החזירו לו באבי אביו, בצורה פובליסיצטית כואבת. הרציקוביץ
תבע. השופט סטרשנוב קיבל את התביעה ופסק נגד רשת שוקן לשלם פיצוי בסך 500,000
ש"ח. האם השופט המכובד סטרשנוב אינו קורא סביר? מה הופך את הנשיא אהרון ברק
לקורא יותר סביר ממנו? האם המעמד הוא זה שהופך את הקורא לסביר יותר? כאמור, בית
המשפט העליון ביטל את פסק הדין ונתן את נימוקיו ואת נימוקי "הקורא
הסביר". בלשון בית המשפט, הקורא הסביר לא היה יכול בכלל לחשוב שמר
הרציקוביץ הוא באמת לורד עכברוש (כפי שנכתב בכתבה המשמיצה). ואני הייתי בטוח
שכן... הבורות המשפטית
רובכם לא
מבינים במה דברים אמורים, כי רובכם נטולים השכלה משפטית כלשהי. אתם חיים תחת
"בורות משפטית" תמידית, מה שלא מפריע לכם לפרש דברים לפי ההגיון
הפנימי שלכם ולא לפי ההגיון המשפטי שנגזר מן החקיקה הקיימת ומן הפסיקה הענפה
בנושאים שונים. הבורות
המשפטית מלווה אתכם בכל רגע מחייכם. זה מתחיל בחתימה על הסכמים וחוזים מול חברות
גדולות שמספקות לכם שירות ומנצלות את הבורות המשפטית שלכם. זה ממשיך בחוזה
העבודה שלכם. הבורות המשפטית שלכם מלווה אתכם גם בהבנת החדשות ובקריאת העיתונים
היומיים. אתם ניזונים מפרובוקציות עיתונאיות. לא מאמת משפטית. לאדם שנעצר
על ידי המשטרה או מובל לחקירה, אתם מייחסים פליליות ואשמה, כאשר בפועל הוא אדם
חף מפשע. לא רק אתם מייחסים את זה, אלא כל כלי התקשורת הגדולים שמחפשים דם, דרמה
והרבה רייטינג וכסף. סגירת תיק החקירה אינה מוצאת את ביטוייה בעיתונות, כי את
העיתונות זה לא ממש מעניין. אילמלא
הבורות המשפטית שלכם, הייתם מבינים שהמשטרה היא בסך הכל גוף חוקר, ומי שמעמיד
לדין זה לא שוטר כחול ועלוב, אלא פרקליט שבוחן את הדברים בנקודת מבט אובייקטיבית
לרוב. העליבות המשטרתית שמשחקת תפקיד בניסיון תמידי לשיפור הסטטיסטיקה של המלחמה
בפשע, לא משחקת תפקיד, גם אם הנאשם זלזל בחוקר והעליב אותו ציבורית. אנשים
אחרים שאינם מודעים לכך שהם בעלי עבירות פליליות רבות, יבואו בטרוניות לאדם
שנחקר שלוש פעמים במשטרה. הם ייחסו לו פליליות. אבל אותם אנשים עלובים אינם
מבינים שגם עבירות התעבורה הרבות שלהם שבהם הודו על ידי תשלום הקנס שהוטל עליהם,
הופכים אותם בעצם לעבריינים פליליים גדולים. עבירת תנועה היא עבירה פלילית.
תשלום הקנס הוא הודאה באשמה. כך גם כשהם מעלימים מס ולא מדווחים על הכנסות
נוספות. הבורות
המשפטית בשילוב צדקנות משפיכה מלווה גם עיתונאים עלובים שכותבים בעיתון
"מעריב" (ע"ע הפרובוקטור דלעיל) ובעיתון "הארץ"
(ע"ע יובל דרור) שמטיפים לאיזו שהיא מוסריות לגולשי האינטרנט. אותם עלובים
ונלעגים מקבלים את משכורתם מעיתון שממומן ברובו מפרסום מודעות אסורות (על פי
החוק) של בתי זונות פרטיים. 2004:
צדקנות עיתונאית מאחד שקוראים לו יובל דרור http://net.nana.co.il/Article/?ArticleID=156837&sid=10 2001:
צדקנות עיתונאית מאחד שקוראים לו יובל דרור (אחרי שהחברים שלו ברשת שוקן ביצעו
התנקשות משמיצה באדם ששמו לוני הרציקוביץ) http://halemo.net/press/cache/20010424bhaaretz.html (ואם נענע
היו טורחים לשלם לי את הכסף שמגיע לי, יובל השמנמן והחמוד היה מקבל תגובה הולמת
בפורטל הנוער שבו הוא כותב במקום הטיעונים הלא כל כך משכנעים של רומי יצחקי. אני
מקווה שלפחות הוא כן מקבל כסף על הטורים שלו באתר נענע. הוא יכול להתנחם בכך
שהכסף של נענע הוא כסף שלא בא מפרסום של בתי זונות). לא מאמינים
שעיתונאים מקבלים כסף מפרסום של בתי זונות? אתם מוזמנים לקרוא את הכרעת הדין של
בית המשפט השלום בתל אביב שניתנה ביום 14 ספטמבר 2004. מדובר בתיק פלילי 3635/02
בו פסק בית המשפט הנכבד כי עיתון ידיעות אחרונות, עיתון מעריב ועיתוני רשת שוקן
(עיתון הארץ) עברו עבירה של פרסום מתן שירותי זנות בניגוד לסעיף 205 לחוק
העונשין. ת"פ 3635/02, בית המשפט השלום תל אביב
מדינת
ישראל נגד רשת שוקן, ידיעות אחרונות, מעריב ואח' הכרעת הדין
המלאה, כאן עכשיו אפשר
לקחת בפרופורציות המתאימות את הביקורת של אותם עיתונאים המתפרנסים מפרסום שירותי
זנות בניגוד לחוק. כדאי שהעיתונאים הצדקנים הללו יטפלו קודם במוסר הביתי שלהם
לפני שהם מטפלים במוסר בביתם של אחרים. האגדה על חופש הביטוי בישראל
אנשים רבים
שנתבעים על לשון הרע, טוענים לחופש הביטוי. אילו שעדיין נהנים מבורות משפטית,
טוענים זאת ברצינות ייתרה. משפטנים טוענים זאת למען הטיעון המשפטי. גם הם יודעים
שאין חופש ביטוי בישראל. לפחות לא בתביעות לשון הרע שמתבררות בערכאה משפטית
נמוכה כמו בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי. בישראל אין
חופש ביטוי. יש זכות כלשהי לחופש ביטוי, כאשר זכות זאת נמדדת במשקל שנגד לחוקים
אחרים שמהווים סתירה ל"חופש" זה. חופש הביטוי אינו מעוגן באף חוק
ישראלי. ההפך הוא הנכון. קיימים חוקים רבים שמגבילים את חופש הביטוי. כך למשל,
אסור לזלזל בשואה. אסור להעליב עובד ציבור. אסור לפרסם שמו של קטין החשוד בעבירה
פלילית. אסור לפרסם מסרים גזעניים. אסור לכתוב ביקורת לא אדיבה ולא כנה על בית
המשפט. בקרוב גם אסור יהיה לספר בדיחות על עדות מסוימות בעם ישראל, כך על פי
חקיקה שמתגבשת. חופש
הביטוי הוא פרי של פסיקה ענפה של בית המשפט העליון. האחרונים משחקים בו לפי
האינטרסים הציבוריים באותה עת. זכות
הביטוי נמדדת מול הזכות לביטחון המדינה. זכות הביטוי נמדדת מול הזכות של אדם לשם
טוב. זכות הביטוי נמדדת מול הזכות לקיומו של מנהל תקין ושמירה על הסדר הציבורי. אנשים עם
בורות משפטית לא יבדילו בין חופש ביטוי שבין אדם לחברו לבין חופש ביטוי בין אדם
לשליטו. בית המשפט העליון מנסה לשמור על חופש הביטוי של אדם מול השלטון. חופש
ביטוי בין אדם לחברו מתחיל מלמטה, וכדי להגיע לבית המשפט העליון צריך להשקיע
הרבה זמן וכסף. תיקי תביעה
בנושאי לשון הרע בין אדם לחברו הם לרוב תיקים אזרחיים שהמשטרה והמדינה מנסים
בדרך כלל להימנע מהם. מי שנפגע מלשון הרע, פתוחה הדרך בפני לתבוע את עלבונו.
הנתבע יכול להתגונן בשלל הגנות תום לב, ואם דבריו אמת, הוא גם יכול לטעון
"אמת דיברתי". להגנת "אמת דיברתי" צמודה הדרישה שבפרסום היה
עניין ציבורי. כך למשל, אם תפרסמו ברבים שלאדם כלשהו יש זין קטן, למרות שזה אמת
לאמיתה, חשוב שיהיה עניין ציבורי בפרסום. בית המשפט לא ימהר לצדד בעניין הציבורי
בפרסום בנושא זה אפילו אם מדובר בחשפן ציבורי שפרנסתו מפיתוי נשים חרמניות
(ואפילו יש פסק דין בנושא זה נגד מקומון שכתב על חשפן ידוע שדאג לרפד את איבר
המין שלו בצמר גפן כדי להרשים נשים). קיימות
הגנות נוספות בחוק כמו ההגנה המוחלטת על ניירות שמוגשים לבית המשפט במסגרת תיק
שמתנהל (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע). כך אפשר לטעון בחופשיות נגד בעל דין מבלי
לפחד מתביעה נוספת על לשון הרע. אז מאיפה
בכלל צמחה האגדה הזאת על קיומו של חופש הביטוי בישראל? בשנת 1953
כתב עיתון קומוניסטי עברי ישראלי בשם "קול העם" ידיעה בה נטען כי
ממשלת ישראל תעזור לארה"ב במלחמתה בקוריאה ותשלח 200,000 חיילי צה"ל
לאזור הקרבות במזרח הרחוק. את הידיעה ציטט גם עיתון בשפה הערבית בשם "אל
אתיחאד". הידיעה ייחסה לשגריר ישראל באו"ם אבא אבן את הדברים. ממשלת
ישראל לא אהבה את הפרסומים (שאולי היו מופרכים ופרובוקטיביים מיסודם), ובהחלטת
שר הפנים שפעל על פי פקודת העיתונות המנדטורית, נסגר העיתון למספר ימים. העיתון
"קול העם" עתר לבית המשפט העליון כנגד הסגירה של העיתון למספר ימים
(בג"צ 73/53). בהחלטה מנומקת היטב של השופט המנוח שמעון אגרנט ביחד עם
חבריו להרכב, השופט יואל זוסמן והשופט משה לנדוי, ניתנה החלטה נגד סגירת העיתון.
חופש הביטוי נזכר רבות בפסק הדין, ונגזרותיו כמו חופש העיתונות (חופש הפרסה pressa בלשון בית המשפט דאז)
זכו לעידודו ולתמיכתו של בית המשפט כלפי העיתון. מאז, נזכר
פסק דין זה בפסקי דין רבים אחרים של בתי המשפט בישראל. בהמשך, נכתבו ספרי אזרחות
לתלמידי בתי הספר של ישראל, ובהם נטען כי בישראל קיים חופש ביטוי. השקר שנקרא
"חופש הביטוי" נטמע בעם. מאז רצח
ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, חופש זה די נגמר, והשלטון בוחר להתעלק על אזרחים
מהימין ומשמאל שבוחרים להביע את מחאתם המילולית הנמרצת. הללו נעצרים, נחקרים,
ולעיתים אפילו עומדים לדין. חלקם מזוכים. חלקם נמצאים אשמים. כדי לנצל את
"חופש הביטוי" שלהם, הם נאלצים להוציא כספים רבים על ייצוג משפטי הולם
ולעבור חקירות משטרה אצל אנשים שגם אצלם קיימת בורות משפטית בסיסית. עין תחת עין. שן תחת שן. השמצה תחת השמצה
המחוקק
הישראלי אינו מתיר לאזרח להגיב בעבירה על עבירה שבוצעה כלפיו. כך, אם אדם חטף
אגרוף לפנים, אסור לו להחזיר באגרוף חזרה. השלטון אינו מעוניין שדברים ייצאו
מכלל שליטה. השלטון מצפה מאותו אדם להגיש תלונה למשטרה (העמוסה לעייפה בעבודה),
או ללכת ולתבוע אזרחית על נזקים. אותו הדבר
לגבי לשון הרע. עבירת לשון הרע היא עבירה פלילית, למרות שכיום היא מטופלת בכלים
אזרחיים. רק במקרים מאוד חריגים מתערבת המשטרה בעבירות לשון הרע. לרוב, אנשים
שאיימו בלשון הרע או פגעו באדם אחר בלשון הרע, מואשמים בבית המשפט בעבירות מתוך
חוק העונשין עב הכרס. עבירת איומים ועבירות אחרות. עד לשנים
האחרונות (וגם כיום), תביעות לשון הרע מתנהלות בין עיתונים לבין אנשים שנכתב
עליהם בעיתון. יש מן מצב כזה שהעיתון בעל התפוצה הגבוהה, מחזיק בכוח הרב הזה של
טיפול עיתונאי בשמו של אדם. את המונח "עיתון", אפשר להשליך גם על כלי
התקשורת הגדולים והממוסדים כמו רדיו וטלוויזיה. אדם שנפגע
מדבר מה שהעיתון כותב עליו, אינו יכול להכחיש את הדברים באותה התפוצה של העיתון.
הנזק שלו כבר נגרם מהפרסום. העיתון לא תמיד מקל עליו גם כאשר הוא מכיר בטעות,
וההתנצלות והתיקון לא יהיו באותו היקף של הפרסום הפוגע. כשרשת
האינטרנט נכנסה לחיים הציבוריים, המצב הזה השתנה. אדם שהשמיץ אדם אחר בפורום
באינטרנט, זכה לקבל השמצה בחזרה באותה הזירה. בדיוק כמו ברחוב או בריב שכנים.
חוסר השוויון שהיה קיים בין האזרח לעיתון, אינו קיים יותר בין שני גולשי
אינטרנט. מכיוון
שחוק איסור לשון הרע לא עודכן, ועדיין אינו מתיר השמצה תחת השמצה, נוצר מצב
שמשמיצנים עלובים שהתחילו מלחמת מילים באינטרנט, פנו לבית המשפט כדי לקבל סעד.
החוק לכאורה עומד לצידם. נתבע שרוצה להתגונן, מגיש גם תביעה שכנגד על מנת לקזז
את העוולה שיצר מול העוולה שנוצרה כלפיו. תביעה שכנגד עולה גם כן כסף. מלחמת
המילים הפכה למלחמה כספית. כמו בשוק. מי ישלם יותר, מי פגע יותר ומי נפגע יותר.
מכיוון שכמו המשטרה, גם בתי המשפט עמוסים לעייפה בתיקים, בשלבים הראשונים של
המשפט מתנהל משא ומתן על התפשרות ועל ניסיונות מצד בית המשפט לחסל את התיק מבלי
להיכנס לסוגיות המורכבות של חוק איסור לשון הרע. שלב זה נקרא "קדם
משפט". מכיוון
שבעלי הדין מיוצגים על ידי עורכי דין, לרוב אין מצב שבבית המשפט האנרגיות
השליליות של הפוגע והנפגע יתורגמו לשפה משפטית בוטה ועויינת באולם. עורכי הדין
נותנים כבוד לשופטים וכבוד אחד לשני מטעמי התנהלות של גילדה סגורה. "חברי
המלומד" ו"חברי מנסה להטעות את בית המשפט" הם ביטויים נפוצים
בדיונים, למרות שהלקוחות שפכו אש וגופרית אחד על השני לפני מצב עניין זה. בסופו של
דבר, כמו שמגלים משמיצנים רבים שתובעים בבית המשפט, הם מפסידים את כספם ובמקרים
נוספים גם את שמם הטוב. גם שתו להם את השמן וגם מצצו להם עם קש את השם. בית המשפט מעיין
בדברים ומכריז על אותם תובעים כפרובוקטורים הנהנים כבר משם רע. פסק הדין קוטל
אותם ואת התנהגותם. כדי לא לקבור אותם סופית, הוא נותן להם סוכרייה על מקל כמו
שנותנים לילד הכי בכיין של הגנון השכונתי. אותה סוכריה היא בדמותו של פיצוי כספי
נמוך בסך 10,000 ש"ח ועוד 7,500 ש"ח הוצאות לשמרטף המשפטי שלהם. די, מיציתי את האינטרנט
בתקופה של
כמעט ארבע שנים הצלחתי למצות את רשת האינטרנט. השגתי את הדברים שרציתי והצבתי
לעצמי. בחודש
נובמבר 2004 נסגרו כל הקצוות. את פסק הדין שרציתי, קיבלתי. כל פרובוקטור הגיע
יומו. יאסר ערפאת, שהתחיל את אינתיפאדת אל אקצה בחודש אוקטובר 2000 ובגללו נפתח
האתר (מדור חדר הסאטירה), מת בבושת פנים ממחלת האיידס בבית חולים בפריס. אני הגעתי
לסוף הדרך מבחינתי. עבודה לא מצאתי למרות שחיפשתי הרבה. כבר התרגלתי לחיות בעוני
שמורכב מתקציב שבועי של 50 ש"ח ולפעמים בימים טובים ב 100 ש"ח לשבוע. בכרטיס
אשראי לא נגעתי שנתיים. כך גם בנהיגה ברכב. אני לא יודע מה זה כבלים ומה זה
לווין. בקושי ערוץ 2 אני רואה. למדתי ליהנות מכל מלפפון ועגבנייה פשוטים שהכנסתי
לפה. הטיולים שלי הם רק לראיונות עבודה שלא יוצא מהם כלום. לא לקחתי
אגורה שחוקה אחת מהמדינה. אני לא מקבל דמי הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, ואף
פוליטיקאי אדיוט לא יטיף לי "לך לעבוד" או יקרא לי "פרזיט".
אני מצידי גם לא מוכן לתרום ימי מילואים כדי לשמור על העלובים שם בירושלים.
מצידי שימותו בגלל הסרבנות שלי על רקע כלכלי. הצחיק אותי
נורא שהעורך דין של אותו פרובוקטור עיתונות שסיפרתי לכם עליו למעלה, ניסה לטעון
את הדברים הללו שאני מספר לכם. הוא ניסה לדחוף לבית המשפט דברים שכתבתי בעבר
("צבא ההגנה על התחת"), ואני ועורך דיני אפילו לא התנגדנו (למרות
שהייתה הרחבת חזית משפטית). מאמר: צבא
הגנה על התחת http://halemo.net/info/miluim/0003.html הוא הכריש
המלומד לא הבין שהוא יוצא פתטי ועלוב משפטית כמו שהוא יצא בפעמים קודמות. בפסק
הדין המנומק די התעלמו מהסיפורים והפרשנויות שלו לגבי רשת האינטרנט ועליי. לפחות
הוא השאיר לי מסמך הזוי על טיבה של האנונימיות ברשת האינטרנט. תמיד אפשר יהיה
להשתמש במסמך הזה כדי להציג סוג מסוים של אנשים שלא מבינים את תרבות האינטרנט
ובכל זאת מתיימרים לדבר עליו בסגנון מלומד שאין מאחוריו כלום מלבד רוח וצלצולים. סוף דבר
זה הגיליון
האחרון של דואר חשמלי. אני מניח שגם זה הסוף של דברים שאני אטרח לפרסם ברשת
האינטרנט ובאתר שלי. יש אנשים
שמודדים הצלחה רק לפי הכסף שיש לאותו אדם בכיס. ברשת האינטרנט אני חושב שהצלחתי
ממה שחלמתי עליו. למרות "ההצלחה", לא קיבלתי אגורה שחוקה אחת על
הדברים שכתבתי ויצרתי. האתר, אגב, מתארח על ידי החברים הטובים מאתר הפורומים
"פרש". אתר פרש באינטרנט
גיליתי חברים אמיתיים שאת חלקם פגשתי גם פנים אל פנים. המציאות הרבה יותר מפתיעה
לטובה. הציניות
הנצחית שלי שמקורה באכזבות קשות במשך השנים מאנשים, גופים ואשליות שניסו למכור
לי בבית הספר ובצבא, די עזרה לי להתמודד מול שוטרים, מול עורכי דין, מול
עיתונאים, מול גולשים ומול משמיצנים מתוסכלים. לא נחסך גם מקומם של נשיאים
אובייקטיביים שפשטו את הרגל. אני תמיד
מופתע מכך שדווקא אנשים עם היסטוריה כתובה ומתועדת, ספרותית, משפטית, עיתונאית
וחברתית, בוחרים לריב עם אחרים. האם הם לא מבינים שהעולם השתנה? האם הם לא
מבינים שהעולם היום ממוחשב ובלחיצת מקש אחת אפשר לקבל את כל ההיסטוריה הדפוקה
שלהם? ברוכים הבאים לעולם שבו לוחמת המידע היא הכלי החזק ביותר לחסל אנשים בצורה
וירטואלית ללא כל מאמץ פיזי הכולל דם, יזע ודמעות. היום אפשר
בלחיצת מקש לסלק את הבורות המשפטית האישית, ולחפש מקרים דומים למקרים שאתם
נתקלים בהם. דפקו אתכם? רוצים לתבוע? חפשו פסקי דין דומים למקרה שלכם. חפשו את
החוק ומה הוא אומר. כבר לא צריך להיות משפטן ולחפש בכרכים עבי כרס את הפרשנות
המשפטית למצב. המחשב והאינטרנט שינו את עולם המשפט. המשפט, כמו המחשב, הופך
לנחלתו של העם הפשוט. כרגע אני
הולך להתמודד בכל הכוח המשפטי האישי שלי נגד הודעת פינוי מהבית שלי שבו אני גר
30 שנה. על הבית יש משכנתא שאותה כבר לא יכולתי לשלם. יש לי חודש של עבודה
משפטית לעשות. במידה וזה לא יצליח, אני לא מתכוון לגור ברחוב או להיעזר בתרומה
סתמית של מישהו. זאת לא דרכי. אני מחפש להתפרנס בכבוד. אני לא מחפש תרומות או
טובות מחברים. המוות של
יאסר ערפאת בא בעיתוי מושלם בשבילי.
תכננתי להפסיק את הפעילות שלי באינטרנט די מזמן. אני מקווה שהמוות העלוב
של הכלב הרצחני הזה יפסיק את הסברה ושתילה הכלכלית שקיימת במדינה הזאת. אף משפחה
ענייה לא צריכה להתפשט מול המצלמות כדי להביא אוכל הביתה. איבדנו כבר את החמלה
והשפיות הכלכליים. נושאי הביטחון פשוט מעוורים את המנהיגים שלנו מהמציאות
החברתית אמיתית. מה עוד
צריך לקרות כאן כדי שכל האזרחים במדינה יוכלו לחיות בכבוד ולא בהשפלה מתמדת? |
|
|
|
|
|
|
|
