הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
|
בית המשפט אסר על המדינה לעשות שימוש בחומר מחשב 30/01/2012
| גיליון מספר 114 | משה הלוי halemo כאשר בית המשפט מזכה נאשם מעבירה שבוצעה
באמצעות מחשב, העתק חומר המחשב של הנאשם נשאר בידי המשטרה, שלפעמים עושה בו
שימוש מודיעיני. חומר המחשב של הנאשם הופך למאגר מידע משטרתי מפר פרטיות ללא
הסמכה בחוק. כאשר בתי המשפט מרשיעים נאשמים בעבירות
פליליות שבוצעו באמצעות מחשב, לפעמים מבקשת המדינה מבית המשפט להשמיד את חומרי
המחשב שנתפסו ומבקשת צו איסור שימוש עתידי בחומרים הללו מצד הנאשם. למשל, בפרשת "הסוס הטרויאני"
שנחשפה בשנת 2005 ובה הועמדו לדין והורשעו חוקרים פרטיים, נתפסו על ידי המשטרה
מאות חומרים הכוללים פגיעה בפרטיות של צדדים שלישיים ,בעיקר חברות מסחריות. הפרקליטות
שייצגה את המדינה בהליכים הפליליים ביקשה מבית המשפט צו איסור שימוש בחומר המחשב
ובהעתקיו והשמדתו, מפאת פגיעה בפרטיותם של קורבנות העבירה שנפלו קורבן לריגול
תעשייתי (תפ 40197/06, גזר דין מיום 29/11/2007 [קישור]
וגזר דין מיום 04/03/2008 [קישור]). אלא שכאשר מתקיים מקרה בו נאשם מזוכה מעבירות
שבוצעו לכאורה באמצעות מחשב, והכרעת הדין המזכה הופכת לחלוטה, שותקת המדינה. גם
לאחר שמוחזר חומר המחשב לנאשם שזוכה, נותרים בידי המדינה חומרי מחשב והעתקי דיסקים
קשיחים שהמידע בהם שייך לנאשם. לעיתים רבות, הופך חומר המחשב הזה למידע
מודיעיני ביחידות משטרה מסוימות. חומר המחשב של הנאשם מנותח ומשמש את המשטרה
לצרכיה גם לאחר שהנאשם זוכה מכל אשמה והמדיה הפיזית הוחזרה לנאשם בסיום ההליך. בקשה להשמיד ולאסור שימוש בחומר
מחשב של נאשם בבקשה שהגשתי החודש לבית המשפט השלום בחיפה,
התבקש בית המשפט שזיכה אותי, להורות למדינת ישראל לאסור שימוש בחומר המחשב
שהעתקיו נותרו בידי יחידות המשטרה השונות שהיו שותפים לחקירה (יאח"ה,
לה"ב 433, פרקליטות מחוז תל אביב, שלוחת התביעות המשטרתית, פרקליטות
המדינה). המדינה, שיוצגה על ידי שלוחת תביעות חיפה של
משטרת ישראל, ע"י עו"ד עודד אררה [פייסבוק] התנגדה נחרצות לבקשה
והסבירה שלא ניתן לאסור על המדינה לעשות שימוש בהעתק חומר המחשב של הנאשם שעדיין
מצוי בידיה. עוד טענה המדינה שבית המשפט אינו יכול לנפק צו איסור שימוש עתידי,
מאחר ועדיין לא הוכח שהנאשם שזוכה, סבל מפגיעה כלשהי בפרטיותו. עוד טענה שלבית
המשפט אין שום סמכות חוקית לאסור על המדינה לאסור שימוש בחומרי מחשב של נאשם
לאחר שהמשפט הסתיים. בדיון שהתקיים ביום 23/01/2012 בבית המשפט
בחיפה בפני השופט ערן קוטון, טענתי שסעיפים שונים בפקודת סדר הדין
הפלילי (מעצר וחיפוש) התשכ"ט 1969 (להלן: "החוק" [קישור]), מסמיכים
את בית המשפט להורות על איסור שימוש בחומרי מחשב של נאשמים לאחר שמשפטם הסתיים: סעיף 1 לחוק קובע כי חומר מחשב הוא חפץ לכל
דבר ועניין. גם העתקו של חומר מחשב. סעיף 23א(ב) לחוק קובע כי לא יערך חיפוש בתוך
חומר מחשב (הליך החדירה) אלא לפי צו שופט המפרט את מטרות החיפוש ותנאיו, באופן
שלא יפגעו פרטיותו של בעל חומר המחשב. כלומר, גם אם המדינה מחזיקה העתק חומר
מחשב של נאשם לאחר סיום המשפט, אין לה בכלל סמכות חוקית לעיין בו, לחפש בו ו/או
להשתמש בו לצרכיה הפנימיים והמודיעיניים. סעיף 26(ב) לחוק קובע כי כי מפכ"ל
המשטרה יקבע הוראות לעניין חדירה לחומר מחשב ונהלים אלו יפורסמו ברשומות. עד כה,
למשטרת ישראל אין נהלים כאלה. הדבר נחשף בעדות של חוקר המחשב המיומן רב פקד ניר
אלקבץ [פייסבוק] במשפט אהוד
אולמרט (עדות בחקירה נגדית מיום 04/03/2010 בבית המשפט המחוזי ירושלים בתיק
תפ 426/09 [קישור]). סעיף 31 לחוק קובע כי חפץ (גם חומר מחשב)
שאין למחזיק (הנאשם או המדינה או צד שלישי) הצדק חוקי להחזקתו, רשאי שופט להורות
על החרמתו, השחתתו או השמדתו. המדינה מחזיקה בחומרי מחשב של נאשמים במטרה שישמשו
כראייה הטובה ביותר בזמן המשפט. לאחר שהסתיים המשפט, אין למדינה סמכות חוקית
להחזיק חומר מחשב כזה. סעיף 36 לחוק קובע כי אם הוגש חפץ (גם חומר
מחשב) לבית המשפט כראייה, רשאי בית המשפט להורות מה ייעשה באותו חפץ. סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו [קישור] קובע כי כל
אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו ואין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או
ברשומותיו. לא קיים כיום חוק המסמיך את המשטרה להחזיק
ולנהל מאגר מידע כמו חומר מחשב של חשוד/נאשם/אדם אחר, כמו שאר מאגרי המידע
המוגדרים בחוק, למשל מאגר דגימות DNA,
מאגר תצלומים של חשודים ומאגר טביעות אצבעות של חשודים. מתיאוריה דיונית לתיאור מעשה אמיתי אלא שכל הטיעונים המשפטיים הנ"ל
שמסבירים בדיוק מדוע למשטרת ישראל ולשאר רשויות האכיפה שלה, אסור להחזיק מאגר מידע
שמבוסס על חומר המחשב של נאשמים וחשודים (לאחר שהסתיים משפטם), לא תמיד יתקבלו
בבית המשפט ובתי המשפט לא ימהרו להוציא צווים נגד המדינה, במיוחד לא כאשר נאשם
לשעבר מבקש אותם. מדובר בבקשה תקדימית מסוגה שרובה תיאורתית דיונית. בדיון חשפתי תכתובות פנימיות של קציני משטרה
בכירים ופרקליטים שעשו את המעשה של שימוש בחומר מחשב שנתפס בעבר בתיק חקירה אחר
שלא הוגש בו כתב אישום. הממונה על החקירה בענייני (בפרשת תמונת משה
קראדי עם צלב הקרס), המשנה לפרקליט המדינה לעניינים מיוחדים, עו"ד שי
ניצן (שעומד לפרוש מתפקידו בקרוב עקב אי מינויו לפרקליט מחוז ירושלים; כנראה
הולך לעבוד בחברת המים הלאומית "מקורות" בתפקיד המוביל הארצי [קישור]) הורה כבר ביום
04/10/2006 על הגשת כתב אישום נגדי בעבירה של העלבת עובד ציבור, בגלל פרסום
תמונת מפכ"ל משטרת ישראל משה קראדי בעיתון ידיעות אחרונות ולא באתר רוטר נט
[קישור]. באותה עת לא היה בתיק החקירה כל חומר מחשב
שלי. ההחלטה של עו"ד שי ניצן להעמיד לדין התקבלה תוך התעלמות מחומר הראיות
החסר, תוך הטעיית פרקליט המדינה דאז ערן שנדר והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים
פליליים יהושע למברגר, כאילו קיים חומר ראיות מספיק להביא לידי הרשעה. גם ראש מחלקת התביעות במשטרת ישראל,
נצ"מ רחל אדלסברג הסבירה במכתב מיום 17/10/2006 כי תמונת קראדי וצלב
הקרס פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות (ולא באתר רוטר נט), והסבירה כי על פי הנחיית
המוביל הארצי שי ניצן, יש להעמיד אותי לדין [קישור]. ביום 18/09/2006 תפסה המשטרה חומרי מחשב
השייכים לי ובהם דיסק קשיח אחד ובו חומר גיבוי השייך לי. הדיסק נתפס בחקירה שבה נחשדתי
בפרסום שמה של המתלוננת נגד שר המשפטים לשעבר חיים רמון. תיק זה נסגר
בפרקליטות מחוז תל אביב מחוסר עניין לציבור. כנראה שפרקליטות מחוז תל אביב לא
רצתה לנהל משפט שבו היה נחשף שהמשטרה חדרה לחומר המחשב ולרשימת המנויים באתר
האינטרנט של שר המשפטים לשעבר חיים רמון [קישור]. מטרת צו החיפוש והחדירה לחומר מחשב שניתן
ביום 12/09/2006 היתה מוגדרת, גם אם לא נכתבה במפורש על צו החיפוש והחדירה בגלל
עצלנות שיפוטית כלשהי ו/או פרקטיקה קלוקלת ו/או שופט חותמת גומי: למצוא ראיות
שקשורות לעבירה של הפרת איסור פרסום בפרשת חיים רמון. בסוף שנת 2006 החלטתי לברר איך בדיוק קיבלה
משטרת ישראל צו שיפוטי בפרשת קראדי וצלב הקרס מיום 06/02/2006 לבית שלי, על סמך
כתבה בעיתון ידיעות אחרונות מאותו היום, ללא כתובת IP של המפרסם וללא שגורם כלשהו
שנחקר קודם לכן והיווה את הבסיס הראייתי להוצאת צו החיפוש. באותה עת גם הגשתי
תלונה למח"ש נגד שלושה שוטרים שביצעו את החיפוש ביום 18/09/2006 בגין
אלימותם (התלונה נגנזה על ידי עו"ד שי ניצן שאחראי מטעם הפרקליטות גם על
טיוח המחלקה לחקירת שוטרים). ליחידה המשטרתית החוקרת, מפלג עבירות מחשב
ביאח"ה, זה הספיק. למרות שכבר היתה המלצה להגיש כתב אישום נגדי ותיק החקירה
עבר לשלוחת תביעות גליל (עכו) לשם הגשת כתב אישום, הוחלט לחפש חומר מחשב נוסף
בדיסק קשיח שלי שנתפס בחקירה אחרת. בניגוד לחוק, וללא צו חיפוש! (צו החיפוש
הקודם היה תקף ל 48 שעות אם מדובר במוסד/עסק ותקף ל 30 יום אם לא מדובר
במוסד/עסק. צו החיפוש ניתן למטרה אחרת). יותר מ 90 יום לאחר שנתפס חומר המחשב שלי
בתיק חקירה אחר, חוקר המחשב המשטרתי רועי בן חיים [פייסבוק] "מצא ממש
במקרה" בדיסק הקשיח שלי את תמונת מפכ"ל המשטרה קראדי עם צלב קרס.
באותו דיסק נמצאה גם התמונה של קראדי ללא צלב קרס (אם כי בתאריך מאוחר יותר) [קישור].
כדי להשלים את "חוקיות" הליך החדירה, פנה רועי בין חיים לשופט
בית המשפט השלום בראשון לציון, ניצב משנה בדימוס אברהם הימן (חותמת גומי
קבועה של משטרת ישראל במחוזות תל אביב והמרכז), על מנת להלבין את הצו שפג תוקפו
ואת החדירה לחומר המחשב. המונח "הלבנה" הוא לא מונח שלי, אלא זהו
הביטוי המקורי שהשתמש בו חוקר המשטרה בן חיים, כאשר העיד בבית המשפט [קישור]. בינתיים, תיק החקירה בפרשת קראדי וצלב הקרס
לא הפך לכתב אישום. גורמים בכירים בפרקליטות מחוז תל אביב שקיבלו את תיק החקירה
לידיהם חשבו שאין להעמיד אותי לדין אלא לגנוז את התיק המטומטם הזה. המלצתם לא
התקבלה על ידי האחראי על המחלקה לתפקידים מטומטמים בפרקליטות המדינה, ולכן עבר
התיק לידי התביעה המשטרתית. ראש שלוחת התביעות המשטרתית גליל בעכו,
עו"ד ניר מישורי, סבר אף הוא שאין להגיש כתב אישום נגדי בפרשת קראדי
וצלב קרס. אחת מנימוקיו היא הבעייתיות בחומר המחשב התפוס כראיה שעלולה להיפסל
בבית המשפט. כדי שגורמים בכירים במשטרת ישראל ו/או בפרקליטות המדינה לא יאשימו
אותו מאוחר יותר בכשלון כלשהו, הוא ביקש לתעד את הדברים בכתב [קישור]. בינתיים, בחודש פברואר 2008, הגשתי בקשה לבית
המשפט השלום בעכו לקבל חזרה את הדיסק הקשיח שלי. הטענה שלי היתה פשוטה: לא הוגש
כתב אישום כבר יותר משנתיים מביצוע העבירה לכאורה ויותר משנה וחצי לאחר תפיסתו
של חומר המחשב שלי. בבית המשפט בעכו התקיים דיון בבקשה שלי להחזרת תפוס, שתוצאתו
היתה בהסכמה: או שהמדינה תגיש כתב אישום נגדי תוך 60 ימים, או שתחזיר לי את הדיסק
הקשיח בחזרה. בשביל מדינת ישראל, שוטריה ופרקליטיה, לפחות
ההגונים מביניהם, זו היתה דילמה אמיתית וקשה: מצד אחד, הגשת כתב אישום שאף תובע
הגון לא שלם איתו כי אין חומר ראיות מספיק להרשעה; מנגד - הרצון העז להשאיר את
הדיסק הקשיח וחומר המחשב הבלתי נדלה שלי בידי המשטרה לצרכיה הפנימיים. הטיבה לתאר זאת קצינת החקירות של יחידה
לה"ב 433 סנ"צ יפית מזרחי [פייסבוק] שהסבירה
במכתב מיום 03/03/2008 כי יש להגיש כתב אישום נגדי באופן מיידי על מנת לאפשר
למשטרת ישראל להמשיך ולהחזיק בדיסק הקשיח שלי. הגשת כתב אישום ללא קשר לחומר
הראיות, אלא למטרות אחרות של המשך החזקת חומר מחשב [קישור].
בסופו של דבר, זוכיתי מכתב האישום מחמת הספק.
ביום 02/11/2011 זיכה אותי בית המשפט מאשמה של העלבת עובד ציבור [קישור]. המדינה לא ערערה על
הכרעת הדין למרות שעו"ד שי ניצן קבע כבר מראש כטקטיקה כי צריך לעשות זאת
במקרה של זיכוי (במכתב לפרקליט במחוז תל אביב). הכרעת הדין הפכה לחלוטה ולכן כבר
לא ניתן לערער עליה. את הדיסק הקשיח הפיזי שלי קיבלתי בחזרה לאחר 45 ימים ממתן
פסק הדין. חומר מחשב תפוס כמקור מידע לבדיקת
תלונות נוספות הדאגה העיקרית שלי כאזרח היא שחומר מחשב שלי
עדיין נמצא בידי משטרת ישראל. הדיסק הקשיח שלי הועתק על ידי חוקרי המשטרה בשלבים
שונים של החקירה והמשפט, ולא ידוע לי אם הושמד או לא. מלבד פגיעה בפרטיותי,
השארת חומר המחשב שלי בידי המשטרה מאפשרת לכל מתלונן סדרתי להתלונן עליי ולהפנות
את פרקליטי המדינה ואת חוקרי המשטרה לחומר המחשב השייך לי ולא נבדק מטעמים של
חוסר עניין, חוסר זמן ובלתי רלבנטיות. הנה סיפור אמיתי: אדריכל מובטל ומתוסכל בשם ארנון
בורוכוב חי על טהרת מכתבי התלונה נגדי ונגד אנשים שהוא רואה בהם אויביו
בחיים האמיתיים ובאינטרנט. עם הכנסה חודשית בלתי פוסקת מהמוסד לביטוח לאומי, עם
מכתב פיטורין ממתנ"ס ירושלמי שזרק אותו לכל הרוחות ועם הרבה זמן פנוי בבית
(שעדיין נושא חובות למנהל מקרקעי ישראל), הופך בורכוב לסופר שכותב הרבה תלונות
סתם. תלונות שברובן נכתבות בשפה עילגת עם הרבה פרטים מיותרים ולא רלבנטיים לסעד
שהוא באמת זקוק לו. בשנת 2009 נודע לי ממשטרת ישראל שמר בוכורוב
הנ"ל הגיש נגדי לא מעט תלונות, חלקן מופרכות לחלוטין. למשל, בורוחוב התלונן
נגדי שהעלתי סרט ליוטיוב YouTube
שבו נראית אחותו מיכל ליבנה מסבירה על הבורסה [קישור]. מתלונות אחרות
שלו, הפרקליטות והמשטרה לא יכולות להתעלם מהן, אלא חייבות לפחות לקבל את גירסתי
לאירועים (למשל תלונה שקרית על זיוף כלשהו). אותו אדריכל מתוסכל מפנה בתלונתו לדיסק הקשיח
התפוס שלי. הוא מסביר בתלונות שלו שהדיסק הקשיח שלי נתפס בחקירה פלונית, וטוען
שעל המשטרה לבדוק את הדיסק הקשיח כדי לאשש את תלונתו, כי אולי הראיות למעשה
העבירה נגדו נמצאות שם. את המכתב הוא מפנה לאנשים בכירים בפרקליטות, שבדמיונו
הפרוע הוא חושב שהם חברים מתוקים שלו ואויבים מרים שלי. משטרת ישראל בדקה את הדיסק (ללא צו נוסף, ככל
שידוע לי) ולא מצאה ראיות שתומכות בתלונות האידיוטיות של בורוכוב (סוף סוף
הצלחתי לאיית את השם שלו נכון). לאחר ש"נחקרתי" (סירבתי לשתף פעולה
בחקירה והסברתי שמדובר במתלונן סידרתי עם הרבה בעיות בחיים שנוהג להטריד אנשים
שהוא פוגש באינטרנט; גם המשטרה היתה יותר נחושה ממני לסגור את התיק ולא להגיע
לחקר האמת), הוחזר לי אחד מחומרי המחשב התפוסים. חוקרת המשטרה [פייסבוק] שחקרה את בורוכוב,
הסבירה לי שלא לפרוטוקול על התרשמותה השלילית מהמתלונן המסכן והתחננה שלא אכתוב
עליו בעתיד. באתר יוטיוב כנראה מתייחסים לתלונות של
בורוכוב ביותר רצינות מאשר בפרקליטות המדינה או במשטרת ישראל, אשר רואים בו מטרד
סביבתי. עדיין, יום אחד, כשהוא יזדקן קצת יותר, הוא עלול להאשים אותי שקיללתי את
אמו המנוחה וזה בעצם מה שגרם למותה המצער, ואז יבקש מהמשטרה לעשות חיפוש נוסף
בדיסק הקשיח התפוס שלי, כי אולי באיזשהו מקום בדיסק נכתב הביטוי "אסתי המכוערת". חומר מחשב תפוס כמקור להפקת לקחים אחד הדברים שיכולה משטרת ישראל לעשות עם חומר
מחשב תפוס לאחר שכבר הסתיים המשפט, הנאשם זוכה וחומר המחשב המקורי הוחזר לו, הוא
הליך של הפקת לקחים. בפרט כאשר האדם שהיה עד לא מזמן חשוד ונאשם בפלילים, מספר לכולם
מדוע הוא חושב שחוקרי המחשב של משטרת ישראל הם רשלנים ובלתי מקצועיים. לדוגמה, במקרה שלי חיפשו בדיסק הקשיח הוכחה
לכך שאני זה שיצרתי את התמונה של קראדי וצלב הקרס. מה שעשה חוקר המשטרה רועי בן חיים, הוא הפעיל
תוכנה פורנזית בשם EnCase
שסרקה וחיפשה את כל התמונות על הדיסק הקשיח. התוכנה כמובן מצאה תמונות, ומבין
התמונות הללו, אסף חוקר המשטרה את רק התמונות שקשורות לנאציזם, מלחמת העולם
השניה, היטלר, הימלר, צ'רלי צ'פלין (כנראה בגלל השפם המקוצץ) וכמובן את תמונת
מפכ"ל המשטרה שזיילר קבע אחר כך שהוא מושחת. הוספת התמונות של היטלר והימלר
לפלט הנייר שהפיק חוקר המשטרה נועדה ליצור את הרושם בבית המשפט כאילו החשוד
מדובר באיזה נאו נאצי שסוגד לנאציזם, ולא באיזה אדם סקרן שקורא ערכי ויקיפדיה על
הרייך השלישי ושומר את הערכים האלה במחשב שלו. בדיסק הקשיח נמצאו שתי תמונות: תמונת קראדי
עם צלב קרס ותמונה של קראדי בלי צלב קרס. אלא שתאריכי התמונות על הדיסק הוכיחו
את הטענה שלי: התמונה של קראדי עם צלב הקרס היתה בתאריך מוקדם יותר מהתמונה של
קראדי בלי צלב הקרס. בחקירת המשטרה, כשהוצגו לי הממצאים "הפורנזיים",
הסברתי בפשטות שאת התמונה הראשונה קיבלתי בדואר אלקטרוני מאדם אחר, ואת התמונה
השניה חיפשתי ומצאתי (לאחר מכן) באתר האינטרנט של משטרת ישראל. בבית המשפט הוכחתי באמצעות הדיסק הקשיח התפוס
שחובר למחשב נייד את הטענה שלי, וכך יצרתי ספק סביר לטובתי. המשטרה סידרה לתביעה
המבולבלת פלט נייר חצי מפוברק שהוצא מהקשרו, שבו נעלמו תאריכים חשובים ולא נכתבו
הערות על כך שחלק מהתמונות פורקו ממצגות (למשל גזרו את סמל המשטרה ממצגת שקיבלתי
מעו"ד בועז גוטמן, והציגו את הסמל בלבד ללא הסבר על מקורו). המשטרה לא הצליחה
להוכיח שיצרתי את התמונה (וזו גם לא היתה הטענה הרשמית של התביעה, אלא היה זה
ניסיון עקיף לתת לבית המשפט להסיק את זה לבד ולחגוג על זה בהכרעת דין מרשיעה). אלא שאם חוקרי משטרת ישראל היו חוקרי מחשב
מקצועיים ולא רואים בעצמם רק ממלאי טפסים סדרתיים וממלאי פקודות מטופשות של שי
ניצן, הם היו צריכים לחפש על הדיסק הקשיח קבצי מקור של תוכנת פוטושופ (Photoshop) או קבצי מקור של
תוכנת עריכה גרפית אחרת, ולא רק קבצים סופיים מסוג JPEG, JPG, GIF וכדומה. את זה הם לא
עשו, כי התוכנה הפורנזית שאיתה עבדו על הדיסק, תוכנת EnCase, לא יודעת לקרוא קבצי פוטושופ
ותוכנות אחרות, וכך לא גילו את הפוטומונטז'ים שבאמת נוצרו בתוכנה גרפית כלשהי.
צורת הבדיקה המשטרתית המפגרת הזאת דומה לחיפוש מסמכים סרוקים בדיסק קשיח של חשוד
בזיוף פרוטוקול בכתב, בלי לחפש למשל קבצי מקור של מעבד תמלילים. חומר מחשב תפוס כמאגר מידע משטרתי במהלך הדיון בבית המשפט נשאלתי על ידי בית
המשפט את השאלה הבאה: מדוע לשלול ממשטרת ישראל את האפשרות להשתמש בחומר מחשב
תפוס של נאשמים לשעבר, לצורכי חקירות עתידיות או פענוח פשעים חמורים? בית המשפט
נתן מקרה לדוגמה שבו נתפס יומן נייר שכתבה צעירה כלשהי. היומן שימש כראייה בהליך
משפטי פלילי. הנאשם זוכה או הורשע, המשפט הסתיים והכרעת הדין הפכה לחלוטה. לאחר
מספר ימים, חודשים או שנים התבצע רצח שקשור לחשוד ו/או לנאשם ו/או למתלוננת ו/או
לצד שלישי. מדוע לא יכולה להשתמש המשטרה בעותקי היומן השמורים אצלה? בתשובתי לשאלה, הסברתי שמאגרי מידע משטרתיים
שקיימים כיום, כמו מאגר טביעות אצבע ו/או מאגר דגימות די.אן.איי (DNA) מוגדרים בחוק. משטרת
ישראל מוסמכת לשמור את המידעים הללו כי כך נקבע בחוק סדר הדין הפלילי
(סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו 1996 [קישור]. לעומת זאת, לא קיים כיום חוק המסמיך את משטרת
ישראל ו/או גורם אחר במדינת ישראל, לשמור את חומר המחשב של חשודים ונאשמים, לאחר
שתיק החקירה בעניינם נסגר או שמשפטם הסתיים. לא קיים חוק המתיר למשטרת ישראל
להקים מאגר מידע מודיעיני שבו משמשים חומרי המחשב של חשודים ושל נאשמים ככלי
למלחמה בפשיעה עתידית. יותר מכך: סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין
הפלילי (מעצר וחיפוש) התשכ"ט 1969, קובע מפורשות כי לא ייערך חיפוש
בחומר מחשב של חשוד, אלא בצו שופט מפורש המתיר לחדור לחומר המחשב או להפיק פלט,
לפי העניין. צו החיפוש חייב לפרט את מטרות החיפוש ואת תנאיו שייקבעו, באופן שלא
יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש. משטרת ישראל וגופי האכיפה אחרים שומרים חומרי
מחשב של חשודים ושל נאשמים למטרות מוגדרות מאוד: 1. להביא את חומר המחשב כראייה הטובה ביותר
לבית המשפט. 2. לחלט את חומר המחשב לאחר המשפט (אם למשל
מדובר במחשב שנגנב או שנקנה בכספים שמקורם בעבירה). 3. להשמיד את חומר המחשב לאחר המשפט, אם מצוי
בו חומר אסור בהחזקה (למשל תמונות פדופיליה או מידע שפוגע בפרטיות של צד שלישי). במהלך הדיון טענה בא כוח המדינה כי חומר
המחשב היווה חלק מחומר החקירה, ובעצם מה שאני מבקש זה להשמיד חומר חקירה. הסברתי
שאני לא מבקש להשמיד חומר חקירה. את פלטי הנייר הרלבנטיים לתיק החקירה (תמונות
קראדי, היטלר, הימלר וצ'רלי צ'פלין) המדינה יכולה לשמור. זה חומר חקירה. אבל, כל
מה שלא הופק לצורך החקירה או הופק כחומר אקראי שלא קשור לחקירה, יש להשמיד.
הסברתי שהסדר כזה של השמדת חומר אקראי לאחר סיום המשפט, קיים למשל בחוק האזנת
סתר ובתקנותיו. כדי למנוע מצב שבו משטרת ישראל כן שמרה (שלא
כדין) חומר מחשב של נאשמים שמשפטם הסתיים, יש לבקש מבית המשפט שיורה על השמדת כל
העתקי חומרי המחשב של נאשמים שמשפטם הסתיים והמצויים בידי המדינה, ולתת החלטה
שאוסרת על המדינה לעשות שימוש בחומר כזה, על מנת שאותו חשוד או נאשם לשעבר לא
יופתע בעתיד. אסור לתת לאנשים הכוחניים שמנהלים את משטרת
ישראל ואת פרקליטות המדינה את הזכות הלא כתובה לשמור עלינו האזרחים מידע פרטי
שנתפס בצו חיפוש. כדי שבעתיד האזרח לא יקבל את התשובה המטומטמת "הוא לא
ביקש", יש לבקש מבית המשפט במפורש, לאחר המשפט, להשמיד כל חומר מחשב (ובפרט
מידע פרטי) שרשות אכיפה כלשהי תפסה בבית שלכם, וכבר לא צריך לשמש כראייה
אלקטרונית בבית המשפט. החלטה: צו מחיקה ואיסור שימוש לאחר הדיון בבית המשפט נתן השופט ערן קוטון
החלטה. השופט קוטון הורה למדינת ישראל למחוק כל עותק של דיסק קשיח שלי שנמצא
בידי המדינה, כאשר המחיקה תעשה באופן שלא ניתן יהיה לשחזר את המידע שהיה קיים.
המדינה חויבה לעשות WIPE
על העתקי הדיסק הקשיח שלי. כמו כן, אסר בית המשפט בצו על המדינה, לעשות
כל שימוש עתידי בחומר המחשב השייך לי ועדיין נמצא בידיה. למיטב ידיעתי, זהו צו ראשון מסוגו שניתן
לבקשת נאשם שזוכה בהכרעת הדין, אשר אוסר על מדינת ישראל לעשות שימוש בחומר מחשב
שנמצא ברשותה ושייך לנאשם שמשפטו הסתיים. טרם הוגש ערר. במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה לומדים את
ההחלטה הקשה. תפ 1826/08 | צו איסור שימוש בחומר מחשב לאחר
סיום המשפט מיום 23/01/2012 |
|
|
|
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
